ע"פ 864/20 תלעת אלכמלאת נ. מדינת ישראל

1.

המערער הורשע על פי הודאתו בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

על פי המתואר בכתב האישום שבו הורשע, המערער השתולל, שבר בקבוקי בירה והשמיע קריאות גנאי כלפי אחרים ששהו בגינת לוינסקי. בשלב מסויים החלה תגרה בינו לבין המנוח, המערער הורחק מהמקום אך לאחר מכן חזר והתקרב אל המנוח, אשר השליך מידן בקבוק שבור שבו אחז. המערער נטל את הבקבוק השבור ודקר את המנוח מעל אוזנו השמאלית, ולאחר מכן שיסף את גרונו ונמלט מהמקום.

2.

במסגרת הסדר הטיעון הוסכם כי המדינה תעתור לעונש של 12 שנות מאסר. בשל תקלה, נכתב בפרוטוקול, ובית המשפט כתב בגזר דינו, כי המדינה תעתור לעונש

שלא יפחת מ-12 שנים.

לסופו של יום, בית המשפט לקח בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער והשית עליו 12 שנות מאסר, לאחר שהעמיד את מתחם העונש על 18-12 שנים. נקבע, כי מתוך תקופה זו 6 חודשים ירוצו בחופף לתקופת מאסר שמרצה המערער בתיק אחר ו-6 חודשים תהיה במצטבר. כן חוייב המערער בפיצוי בסך 50,000 ש"ח למשפחת המנוח.

3.

על כך נסב הערעור שלפנינו.

בא כוח המערער התמקד בטיעונו בטעות שנפלה בהצגת עמדת המדינה. בנוסף נטען כי כי העונש שנגזר על המערער חורג מרף הענישה הנוהג בעבירה כגון זו.

4.

נאמר בקצרה, כי לא מצאנו ממש בערעור.

נקודת המוצא היא, שערכאת הערעור אינה מתערבת בחומרת העונש אלא במקרים חריגים, ולא זה המקרה שבפנינו.

איננו סבורים כי לשגיאה שנפלה באופן הצגת עמדת המדינה, כפי שנכתב בגזר הדין של בית משפט קמא, היתה השלכה על העונש שהושת על המערער. מכל מקום, גם כעת, כאשר עמדת המדינה הוצגה נכוחה, הרי שהעונש של 12 שנים שהושת על המערער, אינו חורג כלל מרף הענישה הנוהג. כפי שציין בית המשפט קמא בגזר דינו, היה זה המערער שהצית את אש התבערה כאשר החל לצעוק ולשבור בקבוקי בירה, והוא שחתר למגע עם המנוח למרות ניסיונות האחרים ששהו במקום להרחיקו מהמנוח. אין אפוא מקום להתערבותנו בגזר הדין, בהינתן הערך של קדושת החיים.

4.

אשר על כן, הערעור נדחה.