ע"פ 8674/96 שמחה טרייבר נ. קצין התגמולים

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים בערעור על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט1959- (להלן: "ועדת הערעורים").

המבקש, יליד 1950, חולה בסוכרת נעורים. משנת 1990 החל לסבול ממחלת לב, המוסבת ממחלת הסוכרת. המבקש הוכר כנכה צה"ל בגין החמרת סוכרת הנעורים בגיל 19, וב- 11.12.91 הוכרה גם הנכות בגין מחלת הלב, כדי החמרה בשליש. המבקש פנה למשיב באוקטובר 1992 לקבלת תגמולים עבור טיפול רפואי לנכה מובטל, לפי תקנות הנכים (טיפול רפואי), תשי"ד1954-, רטרואקטיבית מיום 11.12.91 (יום ההכרה בנכותו ממחלת הלב). בקשתו זו נדחתה. המבקש הגיש ערעור על דחיית הבקשה לועדת הערעורים (ע.נ. 331/92). ערעורו התקבל ביום 29.12.93 ונקבע כי הוא זכאי לתגמול טיפול רפואי בגין אי יכולתו לעבוד אלא בחצי משרה, וזאת החל מיום 11.12.91. המבקש ערער על החלטת ועדת הערעורים (ע.א. 192/94). בעוד הערעור תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, עתר המבקש לבית משפט זה נגד אי-יישום החלטתה של ועדת הערעורים (בג"צ 5611/94). ביום 16.2.95 נתן בית משפט זה את פסק דינו, בו נאמר כך:

"רשמנו לפנינו הצהרת בא-כוח המשיב, כי התקופה שבגינה ישולם לעותר תגמול טיפול רפואי תימנה מיום 1.1.91 ולא מיום 1.12.91, המועד שנקבע בפסק-דינה של ועדת הערעורים. את כל יתר השאלות שתישארנה במחלוקת לאחר בירור שיתקיים עם קצין התגמולים בשיתוף נציג הפרקליטות, ראוי לעותר להביא לבירור בפני ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום). אם תתעורר מחלוקת לגבי זכאותו של העותר לשיערוך הסכומים שישולמו לו כהפרשי תגמול טיפול רפואי, תובא גם מחלוקת זו להכרעת הוועדה לערעורים. כמו-כן רושמים אנו הצהרת בא-כוח המשיב שכל ההצהרות שנכללו בהודעת המשיב בתיק זה מיום 13.2.95 תחייבנה את המשיב גם בכל מגע והליך אחר."

בעקבות מתן פסק דין זה נועדו המשיב וגורמי אגף השיקום ופרקליטות המדינה עם המבקש על מנת לדון בפרטי יישומו של פסק הדין. במסגרת דיוני הצדדים שלח המשיב למבקש את החלטתו מיום 14.3.95, המפרטת את החלטות המשיב בעניינו. המבקש ערער על החלטה זו בפני ועדת הערעורים (ע.נ. 222/95). ועדת הערעורים דחתה את הערעור ביום 17.3.96.

בשלב זה הגיש המבקש הודעת ערעור חדשה, במסגרת ע.א. 192/94 , בה הוא מתייחס גם להחלטה בע.נ. 222/95. בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטים א' אבן-ארי, ר' שטרנברג-אליעז וה' אחיטוב) דחה את הערעור המתוקן על הסף. כמו-כן דחה בית המשפט המחוזי את הערעור המקורי על ההחלטה בע.נ. 213/92. זאת בהסתמך על פסק דינו של בית משפט זה בבג"צ 5611/94 (שהיה מאוחר להחלטה בע.נ. 231/92) וכן בהסתמך על נימוקים דיוניים נוספים: העובדה שערעורו של המבקש מכוון נגד החלטה בערעור בה זכה המבקש, העובדה שערעורו של המבקש עוסק בשאלות שבעובדה, שאינן עניין לערעור (סעיף 34 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), [נוסח חדש] התשי"ט1959- ). עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי, גם לגוף טענותיו של המבקש לא מצא פסול בהחלטות ועדת הערעורים.

המבקש מבקש לערער על פסק דין זה. עיקר טענותיו מופנות נגד סירובו של בית המשפט לקבוע, כי המבקש לא היה מסוגל לעבוד כלל - וזאת החל מ 1.1.91, ולחילופין החל מ - 1.6.92 ולחילופי חילופין החל מ - 1.1.93 ועד 31.12.94. המבקש טוען, כי שאלה זו טרם נדונה וטרם הוכרעה, ולפיכך אין מעשה בית דין לגביה.

המשיב טוען, כי בקשתו של המבקש אינה מעוררת כל שאלה בעלת השלכות חוקתיות, משפטיות או ציבוריות ולפיכך אין מקום ליתן רשות ערעור בגינה, וכי המבקש מעלה טענות עובדתיות, שאינן מקנות זכות ערעור לבית המשפט המחוזי, ומקל וחומר שאינן ראויות לדיון בערעור בפני בית משפט זה. עוד טוען המשיב נגד הקישור בין החלטות ועדת הערעורים.

לאחר שעיינתי במסמכים שבפני הגעתי לכלל מסקנה שדין הבקשה להידחות. החלטת בית המשפט המחוזי שלא לדון בהודעת הערעור המתוקנת , המאחדת למעשה שני ערעורים על שתי החלטות של ועדות ערעורים, היא החלטה מבוססת ונכונה: כל החלטה עומדת בפני עצמה ולא היה מקום לכרוך אותן בצוותא. טענותיו של המבקש באשר לאי יכולתו לעבוד כלל הן טענות עובדתיות בבסיסן, שאינן מעוררות כל נקודה משפטית הראויה לדיון בערעור בבית המשפט המחוזי , לא כל שכן בבית משפט זה. בקשת רשות הערעור בכללה אינה מעוררת, איפוא, כל שאלה הראויה להידון בערעור שלישי (וראה: רע"א 123/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו (3) 123.

הבקשה נדחית.