ע"פ 8681/05 דסוקי דסוקה נ. מדינת ישראל

השופט ד' חשין :

זהו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בגדרו הושת על המערער עונש של מאסר לתקופה של חמש וחצי שנים, מהן ארבע וחצי לריצוי בפועל, וכן הופעל נגדו במצטבר מאסר על תנאי של 12 חודשים, שהוטל עליו ביום 17.5.2001, בת"פ 419/00, כך שבסך הכל נגזר עליו לרצות חמש וחצי שנות מאסר. בנוסף, הוא חויב בתשלום קנס כספי בסך 10,000 ₪, וכן בתשלום פיצוי לשניים מן המתלוננים, בסך 15,000 ₪ לכל אחד מהם.

העונשים שבגזר הדין נשוא הערעור הוטלו על המערער בעקבות הרשעתו בעבירות של גרימת חבלה בכוונה מחמירה ופציעה בנסיבות מחמירות, שביצע עם אחרים שהואשמו יחד איתו.

בטיעונו בפנינו מיקד ב"כ המערער את טענותיו נגד חומרתו של עונש המאסר הכולל שהוטל על המערער. לטענתו, זהו עונש קשה וכבד. הוא ביקש אפוא לבטל את שנת המאסר הנוספת שנגזרה על המערער בעקבות הפעלת המאסר על תנאי במצטבר.

בפסק דינו של בית משפט קמא נקבע כי הנאשמים, בהנהגת המערער, פעלו כחבורה שבחרה לעשות דין לעצמה ולפגוע במתלוננים. הנאשמים הובילו את המתלוננים לשדה בודד בכניסה לכפר פרדיס, ובהגיעם לשם, פעלו להפריד ביניהם, לבודד אותם וליצור זירות שונות של האירוע. כפועל יוצא, לא יכלו המתלוננים לעזור האחד למשנהו ובדרך זו הצליחו הנאשמים לפגוע במתלונן עוואד, אשר נדקר בבטנו ובחזהו, אושפז למשך עשרה ימים, ומצבו חייב הכנסת נקז (עקב קרע בדופן הבטן ובטחול) והתערבות כירורגית. בנוסף, שלושת המתלוננים האחרים נחתכו ונדקרו במקומות שונים בגופם.

עבירות אלימות אלה בוצעו בידי המערער (יחד עם האחרים) ביום 24.7.2004, כחצי שנה בלבד לאחר ששוחרר מן המאסר שהוטל עליו בת"פ 419/00 הנ"ל. בנסיבות אלה, עונש המאסר שהושת עליו, לרבות הפעלת המאסר על תנאי במצטבר, הינו עונש הולם, סביר וראוי.

בטיעונו לפנינו עורר ב"כ המערער את השאלה אם המאסר על תנאי שהופעל חל בכלל ביום ביצוע העבירות. השאלה, כפי שהציגה, היא ממתי יש למנות את תחילת תקופת התנאי במקרה שלפנינו – מיום מתן גזר הדין, שאז חלפה כבר תקופת התנאי ביום ביצוע העבירות נשוא הערעור, או מיום שחרורו מן המאסר, או אז חל התנאי בעת ביצוע העבירות.

ב"כ המערער ער להלכה, שנקבעה בהקשר לפרשנותו של סעיף 52(ג) לחוק העונשין, ולפיה מקום בו הטיל בית המשפט בגזר הדין עונשים של מאסר בפועל ומאסר על תנאי – כפי שהושתו על המערער בת"פ 419/00 הנ"ל – תחילתו של התנאי היא מיום שחרורו של הנאשם מן המאסר, אף אם בעת מתן גזר הדין לא נשא בעונש מאסר, אם לא הורה בית המשפט אחרת (ע"פ 4119/05 ארונבייב נ' מדינת ישראל , פורסם בנבו, פיסקה 5; וראו ההפניות שם). ואולם, לטענתו, הוראה אחרת כאמור משתמעת מפסק דינו של בית משפט זה בערעורו של המערער (ע"פ 5714/01) על פסק הדין שניתן נגדו בת"פ 419/00 הנ"ל. בפסק דינו הורה בית משפט זה:

" ... והמאסר על תנאי שנגזר בבית משפט קמא - יישאר על כנו.

אנו מוסיפים ומחייבים את המערער, בהסכמתו, להימצא בפיקוח שירות המבחן במשך 18 חודשים, שתחילתם ביום שחרורו מהכלא" (שם, עמ' 2).

לטענת ב"כ המערער, משלא קבע בית המשפט כי המאסר על תנאי יחול מיום שחרורו, על אף שקבע כך ביחס לפיקוח שירות המבחן, הוא הורה בכך, במשתמע, כי תקופת התנאי תתחיל מיום מתן גזר הדין.

טענה זו אין בה ממש. כעולה מהמובאה דלעיל, בפסק הדין בערעורו של המערער, בית משפט זה לא נדרש כלל לשאלת המועד בו תחל תקופת התנאי. על כן, במצב בו הוטלו מאסר ומאסר על תנאי כאחד, חל הכלל הרגיל לפיו תחילתה של תקופת התנאי נמנית מיום השחרור מן המאסר. מהעובדה שלעניין פיקוח שירות המבחן קבע בית המשפט כי הוא יחל מיום השחרור מן הכלא, לא ניתן ללמוד את אשר מבקש ב"כ המערער ללמוד.

הערעור נדחה.