ע"פ 8698/01 אברהם שרית נ. מדינת ישראל

בחודש פברואר 2000 נהגה העוררת ברכב, ועל פי הנטען בכתב האישום שהוגש נגדה לבית משפט השלום לתעבורה, היא פגעה בילד שחצה את דרכה, על מעבר החצייה. כתוצאה מכך נגרמו לילד שברים בגולגולת, שטף דם ושפשוף בראשו. ועוד נטען כי העוררת עצרה את רכבה אך המשיכה מיד בנסיעה, מבלי שטרחה לעמוד על תוצאות התאונה, ורק בהמשך אותר הרכב הפוגע.

בגין כל אלה הובאה העוררת לדין באשמת ביצוען של מספר עבירות: הפקרה לאחר פגיעה, גרימת נזק לאדם, נהיגה בקלות ראש וברשלנות, ואי-מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חצייה.

בתאריך 24.12.00, ובעת שהיתה מיוצגת על ידי סנגור, הודתה העוררת בעובדות אשר יוחסו לה והורשעה. גזר הדין לא ניתן באותו מעמד, אלא רק בחודש מאי 2001, ובית המשפט לתעבורה השית עליה 6 חודשי מאסר בהם החלה לשאת בדרך של עבודות שרות, 7 חודשים של מאסר על תנאי, 8 שנות פסילה של רשיון הנהיגה, וקנס בסך 4,000 ש"ח.

לבית המשפט המחוזי הוגש ערעור על פסק-דינו של בית המשפט לתעבורה, ובמרכזו עומדת הטענה כי הודאתה של העוררת ניתנה עקב לחצים שהפעיל עליה בא-כוחה דאז. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשת העוררת לעכב את המשך ביצוע המאסר, אך דחה את בקשתה לעכב את ביצוע הפסילה, ובכך עוסק הערר שבפניי.

טענותיה של העוררת כלפי ההליכים בבית המשפט לתעבורה עתידות להתברר בפני בית המשפט המחוזי, אך על פני הדברים ניתן לומר כבר עתה, כי גרסתה מעוררת תהיות אם לא למעלה מכך. הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח תגובתו של עורך הדין הורוביץ שייצג אותה בערכאה הראשונה. זה האחרון, בתגובה בכתב שהגיש לבית המשפט ואשר הוצגה בפני הבהיר, שהעוררת הבינה היטב את משמעות הודייתה ותוצאותיה, והוא הכחיש את גרסתה כאילו הפעיל עליה לחץ על מנת שתודה במה שלא עשתה.

במצב זה, וכאשר על פני הדברים נראה כי סיכוייה של העוררת בערעור אינם רבים, לפחות בכל הנוגע להרשעה, לא ראיתי מקום להורות על עיכוב עונש הפסילה.