ע"פ 8743/99 ביוק טרקיי נ. מדינת ישראל

המערער הובא לדין באשמת ביצועה של עבירת אינוס. על פי הנטען, פגש המערער בחורה עמה הייתה לו היכרות קודמת, ושעבדה במשטרת ישראל במסגרת שירות לאומי. המערער הוביל אותה לתעלה באזור מבודד ברמלה, בטענה שזו דרך קיצור לתחנה המרכזית באותה עיר, ושם כפה את עצמו עליה ואנס אותה נגד רצונה.

המערער לא הכחיש שקיים יחסי מין עם המתלוננת, אך התגונן בטענה, כי הדבר נעשה בהסכמה הדדית. את גרסה זו דחה בית המשפט המחוזי כבלתי ראויה לאמון, והעדיף עליה את גרסתה של המתלוננת.

ראיות המאשימה בפני הערכאה הראשונה התבססו, בראש ובראשונה, על עדותה של המתלוננת, אך היא לא ניצבה לבדה, הואיל והמשיבה הציגה גם הודייה של המערער (ההודעה ת26/), עדות חברו של המערער, וכן תמכה את גרסתה בראיות מהזירה.

באת כוחו של המערער טענה בפני בית משפט קמא, נגד קבילות הודייתו של שולחה, ומנתה את נימוקי הפסול, היינו, שההודעה נמסרה שלא מרצונו הטוב והחופשי של המערער, הואיל ואנשי משטרה השתמשו נגדו באלימות, וכן העליבו אותו והשפילו אותו במהלך מעצרו. את הטענות הללו דחתה הערכאה הראשונה לאחר שהאזינה לראיות הצדדים, ובכללן עדויותיהם של שוטרים שהיו מעורבים בחקירה. מאידך, קבע בית המשפט, כי הוא אינו נותן אימון במערער, הואיל והתרשם, כי המערער הינו מניפולטיבי, יודע לעמוד על זכויותיו ואינו מפחד כלל מאנשי משטרה (ראה עמ' 17 של הכרעת הדין). כמו כן הוסיף בית המשפט המחוזי וקבע, כי מעשיו של המערער והתנהגותו לאחר מעצרו, אינם מצביעים על מי שרוחו נשברה.

החלטתו של בית המשפט המחוזי בסוגיית משפט הזוטא, מתבססת על ממצאים של עובדה ומהימנות, ובאלה לא ראינו מקום להתערב, משום שאין זו דרכה של ערכאת הערעור לעשות זאת.

לגופם של האירועים - כאמור התבססה הכרעת הדין בראש ובראשונה על עדותה של המתלוננת, שטענה כי המערער הוביל אותה לתעלה ומנע ממנה לצעוק כשסתם את פיה, ולאחר מכן כפה את עצמו עליה, חרף התנגדותה.

גרסה זו של המתלוננת נתמכה כאמור בממצאים מהזירה, וכוונת הדברים בעיקר למציאתם של תחתוניה הקרועים באותה תעלה, כפי שניתן לראות מהמוצג ת34/ (תצלומים 4 ואילך).

ובצדק תהה בית המשפט, כיצד מתיישב אותו ממצא (התחתונים הקרועים) עם הטענה כי השניים קיימו יחסים מרצון.

עד כמה טענת החפות של המערער במהלך משפטו, היא מופרכת, יעידו דבריו - שלו בהודעה ת26/, שם אישר את מרביתן של העובדות אותן טענה המתלוננת, ובין היתר את התנגדותה, מניעתה לזעוק לעזרה, ובאשר לתחתונים הוסיף המערער: "אני הורדתי לה בכוח. קרעתי לה את התחתונים. התחתונים נקרעו" (ראה עמ' 2 של ההודעה).

גם לאחר שביצע המערער את זממו, נמצאו מי שהתרשמו ממצבה הנפשי והגופני הקשים של המתלוננת, וכוונת הדברים לעדים ג'אסר שרעיה ויואב מוניאב. הראשון ראה את המתלוננת והמערער הולכים לאורך פסי הרכבת, והעד התרשם שהמתלוננת במצב גופני ירוד, והוא אף טרח לשאול את המערער לפשר הדבר, וגם הציע לבני הזוג מים. חשובה יותר עדותו של יואב מוניאב, אותו הזעיק המערער על מנת להסיע אותו ואת המתלוננת מרמלה. עד זה, שלא היה חשוד בעיני איש כמי שביקש להפליל את המערער, מסר כי שמע מפיו של זה האחרון שהוא קיים יחסי מין עם המתלוננת בכוח וחרף התנגדותה.

נדמה שמערכת ראיות זו מבססת היטב את התוצאה המרשיעה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. ואם נדרשה ראיה נוספת כדי לסלק כל ספק, היא מצוייה בממצאיה של ד"ר פיליפס, ממצאיהם של רופאי בית החולים אליו הובלה המתלוננת על ידי הוריה, וכן התרשמותם של שוטרים שפגשו את המתלוננות בליל האירוע בבית החולים, ותארו אותה כמי שהיתה חלשה, נפחדת ומבוהלת.

הטרידה אותנו העובדה ששמיעת עדותה של המתלוננת בבית המשפט התקיימה ללא נוכחות המערער. אכן, רשאי בית המשפט לעשות זאת מכוח תקנות סדרי הדין (חקירת העדים) (גביית עדות מתלונן בשל עבירת מין שלא בפני הנאשם), (התשנ"ז1996-); אך נראה שאם התכוון בית המשפט לאפשר למערער להאזין לעדות המתלוננת מחדר המעצרים הנמצא בסמוך לאולם, נראה כי תנאים אלה הקשו על המערער ולא איפשרו לו האזנה מלאה ורצופה לעדות. על תקלה זו ניתן היה להתגבר ללא קושי, אך גם משהדבר לא נעשה, ולאחר שבחנו את מכלול הראיות בתיק, הגענו לכלל מסקנה שאין באותו מחדל כדי לגרום לעיוות דין, הואיל והראיות שהגישה המשיבה היו ברורות נחרצות, וכאלה המכריעות את הכף לחובת המערער.

באת כוח המערער הגיש לבית משפט זה נימוקי ערעור שהשתרעו על שלושים עמודים, ובהם היא הפכה כל אבן כדי למצוא ראייה לטובת שולחה, אך בסופו של דבר ההרשעה היתה מבוססת על מסקנות שבעובדה, ולאחר שבחנו את ניתוח הדברים על ידי בית המשפט המחוזי, סברנו שלא זו בלבד שהוא היה רשאי להגיע לאותה תוצאה, אלא גם שאותה תוצאה היתה מתחייבת מהראיות שהיו בפניו.

מכאן דעתנו שאין מקום לשנות מהרשעתו של המערער, וזו תשאר על כנה.

לענין העונש - בית המשפט המחוזי השית על המערער עשר שנות מאסר, מהן שמונה שנים לריצוי בפועל, והיתרה על תנאי. בית המשפט הורה על הפעלתו של מאסר על תנאי בן 6 חודשים, במצטבר, כך שבסך הכל על המערער לשאת בשמונה וחצי שנות מאסר.

העונש שנגזר למערער אינו קל, במיוחד כשמדובר במי שלא התנסה עד כה בתנאי כליאה, אך חמורה באותה מידה, ואף מעבר לכך, העבירה שביצע המערער. הוא פגע בבחורה צעירה, שהיתה בתחילת חייה הבוגרים, וקשה לצפות מהו הנזק הנפשי שמעשה כזה עלול לגרום לה, בנוסף לנזק הגופני, שאינו טעון הבהרה.

גם הפעלתו של המאסר המותנה היתה כדין, ולא סברנו שיש מקום להורות על חפיפה בין תקופות המאסר, משום שהמאסר המותנה נגזר חודשים ספורים בלבד לפני ביצוע העבירה נשוא הערעור, ונראה שגם בו לא היה כדי להרתיע את המערער מביצוען של עבירות נוספות.

הערעור נדחה.