ע"פ 8761/14 הילל אהרון בן יצחק נ. מדינת ישראל

מונחת לפניי בקשה לעיכוב ביצועו של עונש מאסר בפועל של חמש וחצי שנים, שהושת על המבקש בגזר דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע בתפ"ח 14119-12-11 (כב' סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ והשופטים א' ואגו ו י' צלקובניק ).

1.

המבקש, יליד 1989, הורשע בביצוע עבירות של אינוס ומעשים מגונים, לפי סעיפים 345(א)(1) ו-348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, בהתאמה. לפי הכרעת הדין, במהלך שנת 2011 הגיעו שתי המתלוננות לבית המבקש בקיבוץ בכדי ללון בו. לשתי המתלוננות הייתה היכרות מוקדמת עמו, ואחת מהן אף הייתה בקשר אינטימי עמו בעבר, אף כי קשר זה לא הוביל לקיום יחסי מין מלאים. לאחר בילוי משותף בפאב המקומי חזרו שלושתם לדירתו והלכו לישון על מיטה אחת, בהעדר מיטות אחרות בחדר. במהלך הלילה אנס המבקש את אחת המתלוננות וביצע מעשים מגונים בשנייה.

בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המבקש והשית עליו את עונש מאסר של חמש וחצי שנים וכן תשלום סכום פיצויים כולל של 60,000 ₪ לשתי המתלוננות. המבקש הגיש הודעת ערעור על הכרעת הדין ועל גזר הדין, ולצידה הוגשה הבקשה הנוכחית, לעיכוב ביצוע עונש המאסר בפועל שהוטל עליו.

הסנגור מעלה מספר טענות. הטענה המרכזית היא כי סיכויי הערעור טובים, וכי מכל מקום די בטענות ראויות, ואלה וודאי קיימות. במסגרת טענה זו הצביע על הטענות בערעור, שבו נאמר כי המבקש נתן הסבר הולם לשקריו בגרסאות המוקדמות שמסר; על הקשיים העולים מעדויות המתלוננות ומהתנהגותן במהלך ולאחר מועד האירוע; ועל האינדיקציות לכך שהמבקש, לכל הפחות, לא יכול היה לדעת כי המתלוננות אינן מסכימות לביצוע המעשים. סוג שני של טענות עניינו הנסיבות האישיות של המערער – היותו אדם נורמטיבי וללא עבר פלילי, שלא נשקפת ממנו מסוכנות כלשהי. לבסוף נטען כי אין חשש להימלטותו מן הדין, וכי לא יגרם כל נזק לאינטרס הציבורי מעיכוב ביצוע העונש גם אם הערעור ידחה.

מנגד טענה באת-כוח המשיבה בדיון שהתקיים לפני כי לא נפל פגם בקביעות בית משפט קמא בנוגע למהימנות עדות המתלוננות. בית המשפט התייחס לכל הטענות המועלות בערעור ונתן הסבר מלא לקשיים אשר עולים מהתנהגות המתלוננות בעת ביצוע המעשים ולאחריהם. זאת, לצד חיזוקים נוספים שנמצאו לעדויות, בדמות עדות החברים ובני המשפחה של המתלוננות בנוגע למועד שלאחר ביצוע המעשים. באשר ליתר הנתונים הקשורים למבקש, נטען כי אלה אינם מצדיקים את עיכוב הביצוע.

2.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות. בקשה לעיכוב ביצוע עונשו של מי שהורשע עד להכרעה בערעורו נבחנת על פי המבחנים שנקבעו בהלכת שוורץ (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל,

פ"ד נח(2) 241, 282-277 (2000)). נפסק כי הכלל הוא ריצוי מיידי של עונש מאסר בפועל. על רקע זה יש לשקול את יעילות מערכת אכיפת החוק ואמון הציבור בה, ואת השיקול של שמירה על זכות הנאשם לערער על עונשו, מבלי שריצוי עונש המאסר ייתר את הדיון בערעור. על בית המשפט לבחון איזה מן השיקולים גובר בנסיבות המקרה הקונקרטי, תוך אומדן ראשוני ולכאורי בלבד של סיכויי הערעור.

אמנם הסנגור מציג קו הגנה סדור, אך על פני הדברים בית המשפט המחוזי שקל את הסתייגויותיו לאחר שמיעת העדויות והחיזוקים הרלבנטיים. אף נפסק כי אין להעניק אמון לגרסתו של המבקש. יודגש כי בכך אין להביע דעה לגופם של דברים, אלא רק לבחון אותם במשקפי הבקשה לעיכוב הביצוע. בפריזמה זו, סיכויי הערעור אינם גבוהים דיים כדי להביא לקבלת הבקשה. גם ליתר הקשיים שהועלו בעניין עדויות המתלוננות נתן בית המשפט המחוזי את דעתו, תוך קבלת גרסת המתלוננות ומתן הסבר לקשיים אלה. ושוב יודגש כי אין באמור בכדי לחוות דעה באשר לערעור עצמו.

בחינת שאר טענותיו המבקש גם היא אין בה כדי להביא לעיכוב ביצוע עונשו. בית המשפט קמא התייחס אף לכך שהמבקש נעדר עבר פלילי ונתן לך משקל בגזר הדין. גם העדר מסוכנותו והעובדה שהתייצב לכל הדיונים המשפטיים בעניינו אין בה להטות את הכף לטובת עיכוב הביצוע. המסקנה מכל האמור היא כי אין מקום לעכב את עונש המאסר שנגזר על המבקש.

3.

הבקשה נדחית. המבקש יתייצב לריצוי מאסרו במתקן בבית המעצר "דקל" בתאריך 22.1.2015 עד השעה 10:00, או על פי החלטת שב"ס, כשברשותו תעודת זהות או דרכון. על המבקש לתאם את הכניסה למאסר, כולל האפשרות למיון מוקדם, עם ענף אבחון ומיון של שב"ס, טלפונים: 08-9787377, 08-9787336.