ע"פ 8767/07 שפיק חאמדאן נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

בשני אירועים שונים בחודש מרס 2007, בשכונת ענאתא החדשה שבירושלים, מכר המערער לסוכן משטרתי סמוי שני רובי-סער מאולתרים, תת-מקלע מאולתר ומחסנית נטולת כדורים, תמורתם קיבל לידיו תשלום במזומן. בהמשך הבטיח המערער לסוכן המשטרתי להיקשר עמו בעסקה נוספת למכירתם של כלי-ירייה. במקרה אחר, נתפס המבקש כשהוא מסיע במכוניתו כלי-נשק מאולתרים.

בגדרו של הסדר טיעון, ועל-פי הודיתו, הורשע המערער בבית-המשפט המחוזי בנשיאת נשק, הובלתו וסחר בו, עבירות לפי סעיף 144 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. דינו נגזר לשלוש שנות מאסר, שנתיים נוספות על-תנאי וקנס בסך 10,000 ש"ח.

על עונש זה משיג המערער בפנינו וטענותיו, בתמצית, הן כי העונש חורג מרמת הענישה המקובלת, בפרט נוכח כך שהיוזמה לעסקות הנשק הייתה כולה של הסוכן המשטרתי, וכמוה כהדחתו של המערער לדבר עבירה. מידת הסיכון שנשקפה מכלי-הנשק שמכר, מוסיף המערער וטוען, הייתה נמוכה, ראשית באשר היו אלה אמצעים מאולתרים, שטיבם המדויק אינו ידוע וממילא אין בכוחם להמית אדם; ושנית היות שהמערער לא סיפק תחמושת לאותם כלי-נשק. עוד חולק המערער על קביעתו של בית-משפט קמא, לפיה לחובתו הרשעה קודמת בעבירה של החזקת כלי-ירייה, וזאת שעה שלא הורשע אלא בעבירות קלות-ערך של הפרת הסדר הציבורי. לבסוף, נטען כי נסיבותיו האישיות, לרבות חרטה שהביע והיותו מפרנס יחיד למשפחתו, מצדיקות הקלה בעונשו של המערער.

בטענות אלו אין כל ממש. המעשים בהם הודה המערער נושאים ממד של חומרה מיוחדת. אינך מתקשה לשער מה שימוש נעשה היה בכלי-הנשק שנמכרו, שכל תכליתם קטילתם של חיי-אדם והם משמשים תדירות בידיהם של גורמי הטרור, אלמלא היה זה איש משטרה אשר קיבלם לידיו מן המערער. אף כי לא היו אלה כלי-הנשק המקוריים הרי הם דמו, כמפורט בכתב האישום שבעובדותיו הודה המערער, לרובים מייצור סדרתי, שפגיעתם קשה ושתחמושת להם מצויה בהישג יד. חומרת המעשים, השקולה כנגד נסיבותיו המקלות של המערער, די בה אף בהתעלם מעברו הביטחוני של המערער, והיא מחייבת ענישה קשה ומרתיעה.

מטעם זה, אין אנו סבורים כי העונש שהוטל חורג כלל ועיקר מן המידה הראויה, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.