ע"פ 8796/09 יעקב שקדי נ. מדינת ישראל

בפניי ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ב"ש 90962/09, כבוד השופטת ח' כוחן ) שלא לעכב את ביצוע גזר דינו של בית משפט השלום בתל אביב- יפו (כבוד השופט ד' מור , ת"פ 2773/08).

כנגד המערער הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, בו יוחסו לו עבירות של קבלת דבר במרמה; זיוף בנסיבות מחמירות; שימוש במסמך מזויף, לפי סעיפים 415, 418 ו- 420 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ). בקיצור נמרץ יצוין כי המערער הואשם כי יחד עם אחרים, זייף רישום זכויות בעלות בדירה שאותה שכר, ולאחר מכן מכר את הדירה לקונה תמים. הקונה איבד את כספו, שרובו התקבל מבנק כהלוואת משכנתא, או הלוואות מאחרים, והוא נדרש להשיב את הכספים שקיבל. למזלה של בעלת הבית, מעשה המרמה והזיוף התגלה טרם הועברה הבעלות בדירה לקונה.

ביום 22.6.2009 הרשיע בית משפט השלום את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, לאחר שמצא כי הוכחו כל יסודות העבירות אשר יוחסו לו, ולא עומדות לו הגנות על פי דיני העונשין, למרות טענותיו.

ביום 14.10.2009 גזר בית משפט השלום על המערער 24 חודשי מאסר בפועל בניכוי 76 ימים בהם היה במעצר; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים, שלא יעבור את העבירות בהן הורשע; קנס בסך 7,500 ש"ח ופיצוי למתלונן בסכום של 180,000 ש"ח. במעמד מתן גזר הדין התבקש בית משפט השלום לעכב את ביצועו, ובית המשפט עיכב את ריצוי העונש למשך שבועיים, עד ליום 28.10.2008.

על הכרעת דינו וגזר דינו של בית משפט השלום הגיש המערער, ביום 26.10.2009, ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בד בבד עם הגשת הערעור הגיש המערער בקשה לעיכוב ביצוע גזר דינו של בית משפט השלום. ביום 28.10.2009 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב ביצוע עונש המאסר (ב"ש 90962/09, כבוד השופטת ח' כוחן ). בית המשפט המחוזי החליט לדחות את הבקשה, מכיוון שלא קיים סיכוי גבוה לערעורו של המערער. בית המשפט המחוזי עיכב את ביצוע ההחלטה עד ליום 8.11.2009.

מכאן הערעור שבפניי.

לטענת המערער, סיכויי הצלחת הערעור בבית המשפט המחוזי הינם טובים, וזאת לאור העובדה כי היו ליקויים בסיסיים בניהול המשפט, ולא ניתנה למערער אפשרות סבירה להתגונן. המערער טוען כי בית משפט השלום לא אפשר לו לנהל את הגנתו בצורה ראויה ומנע ממנו לזמן עדים ולהציג ראיות שהיו יכולות לעזור לו באופן משמעותי. עוד טוען המערער, כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע שטענת הכורח נדחתה בבית משפט השלום מכיוון שלא האמינו לגרסתו. בנוסף טוען המערער כי הוא בן 67, כמעט נטול עבר פלילי, הוא התייצב לכל הדיונים במשפטו, ויש לו בעיות נפשיות. אשר על כן, טוען המערער, כי לאור תקופת המאסר שנגזרה עליו, ועל פי ההלכות שיצאו מבית משפט זה יש לעכב את ביצוע עונשו עד למתן פסק הדין בערעור.

מנגד מבקשת באת כוח המשיבה לדחות את הערעור. לטענתה, סיכויי הערעור אינם גבוהים וזאת לאור העובדה כי פסק הדין ניתן על יסוד ממצאי מהימנות מובהקים וכידוע בית משפט שלערעור אינו נוהג, בדרך כלל, להתערב בממצאי מהימנות. עוד היא טוענת כי טענותיו של המערער, בדבר הליקויים שהיו בהגנתו, אינן נכונות. למערער היה את יומו בבית המשפט וכל טענותיו נשמעו. בנוסף מציינת באת כוח המשיבה כי המערער נמלט מהארץ למשך ארבע שנים, ורק לאחר שחזר ניתן היה להעמידו לדין. אשר על כן, קיים חשש להימלטות מאימת הדין. סיכומו של דבר, טוענת באת כוח המשיבה כי לאור הנסיבות החמורות במקרה זה מדובר בענישה מקילה לכן הסיכוי שעונשו של המערער יופחת הוא קלוש ביותר, וסיכויי הערעור אינם גבוהים.

לאחר שעיינתי בערעור ובהודעת הערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות.

כידוע, נאשם אשר נגזר עליו עונש של מאסר בפועל חייב להתחיל בריצוי עונשו מיד לאחר מתן גזר הדין (ראו למשל בש"פ 3360/91 אבו ראס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.7.1991); בש"פ 2599/94 דנינו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 18.5.1994)). עיכוב ביצוע עונש מאסר יינתן רק במקרים אשר יתקיימו בהם נסיבות מיוחדות, אשר משקלן עולה על זה של משקל האינטרס הציבורי המתבטא באכיפה מיידית של הענישה (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נד (3) 769 (1999) (להלן: פרשת שוורץ )). הנטל הוא על המבקש את עיכוב ביצוע המאסר, לשכנע את בית - המשפט שבנסיבות המקרה, נסוג האינטרס הציבורי בביצוע מיידי של המאסר מפני האינטרסים הנוספים המעורבים. במסגרת הבקשה לעיכוב הביצוע על בית המשפט לבחון את חומרת העבירה ונסיבותיה; תקופת המאסר; חשש מהימלטות מאימת הדין; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של הנידון; נסיבותיו האישיות של הנידון ועוד. על בית המשפט לאזן בין השיקולים ולבחון האם יש מקום לסטות מן הכלל שעונש המאסר יבוצע מיד לאחר מתן גזר הדין.

בענייננו, לא השתכנעתי כי מדובר במקרה המצדיק סטייה מכלל זה. מבלי לקבוע דעה בעניין, מעיון בהכרעת דינו של בית משפט השלום עולה כי בית המשפט התייחס למרבית טענותיו של המערער, והגיע למסקנה כי הוא אשם בביצוע העבירות המיוחסות לו. כמו כן, בית משפט השלום ביסס את הכרעתו על ממצאי מהימנות. ידוע הוא כי "טענות המבקשות לשנות מימצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית המבוססים על התרשמותה מעדים, או קביעות מהימנות של ערכאה זו, לא יהיה בהן בדרך - כלל כדי לבסס סיכויים לכאוריים טובים לערעור" ( פרשת שוורץ,

עמ' 280) . בנסיבות אלו הסיכויים להתערבותו של בית המשפט המחוזי בהכרעת דינו של המערער, כל שכן בעונש שהוטל עליו עד כדי ביטול עונש המאסר בפועל בכלל, אינם גבוהים. בנוסף, עצם העובדה כי המערער עזב בעבר מהארץ, מעלה חשש כי לאור הרשעתו יימלט מאימת הדין. כמו כן, מעשיו של המערער חמורים ביותר, ונמצאים ברף הגבוה של מעשי המרמה. המערער אף לא השיב את כספי הגזילה ובית משפט השלום ציין כי המערער ברח מהארץ עם כספי הגזילה, ורק כאשר אזל כספו חזר לארץ, ולכן אין לראות בהתנהגותו חרטה אמיתית. מובן כי במסגרת האיזונים יש להביא בחשבון כי עברו הפלילי של המערער כמעט ללא דופי, ולטענתו הוא נתון במצב נפשי קשה. אולם באיזון הכולל לדעתי הכף נוטה לדחיית הערעור שבפניי, בעיקר לאור חומרת המעשים, סיכויי הערעור בבית המשפט המחוזי ותקופת המאסר הלא קצרה שהוטלה על המערער. כמו כן, מועד שמיעת הערעור בבית המשפט המחוזי נקבע למועד קרוב, ליום 18.1.2010.

אשר על כן, הערעור נדחה.