ע"פ 8804/96 אבו מדיעם קאיד נ. מדינת ישראל

המערער ושני אחרים אספו יצאנית ממקום עמידתה בכביש, הסיעו אותה למקום מרוחק ושם בעלו אותה בכוח ונגד רצונה. כמו-כן נטלו מרשותה 150 ש"ח שהיו עימה. ימים אחדים לאחר מכן יצא המערער בחברת אחד מן השניים האחרים (חסן אבו מדיעם) אל האזור שבו עומדות היצאניות, אספו יצאנית שעמדה שם והובילו אותה למקום מרוחק. במקום זה ניסו לבעול אותה נגד רצונה, תוך שימוש בכוח ואיומים בסכין. משהתנגדה למעשה ואמרה, כי תתלונן על התוקפים במשטרה, דקרו אותה בסכין וגרמו למותה. מן הראיות לא נתברר, מי משניהם ביצע את מעשה ההמתה, אשר בגינו הואשם כל אחד מן השניים בעבירת רצח בכוונה תחילה.

המערער הובא לדין בהליך נפרד ובתום פרשת הראיות נמצא אשם בשתי עבירות חטיפה לשם עבירת מין, בעבירת אינוס בנסיבות מחמירות, בניסיון לאינוס בנסיבות מחמירות, בעבירת שוד ובעבירת הריגה. בשל העבירות הללו דן אותו בית המשפט המחוזי לעשרים שנות מאסר בפועל.

לאחר סיום משפטו של המערער הגיעה התביעה להסדר טיעון עם שותפו לשתי הפרשיות, חסן אבו מדיעם, על-פיו הורשע הלה לפי הודאתו בעבירת אינוס ובעבירת ניסיון לאינוס בנסיבות מחמירות וכן בעבירת הריגה. התביעה עתרה לפני בית המשפט המחוזי להענשת חסן אבו מדיעם בעונש זהה לזה שהוטל על המערער, היינו עשרים שנות מאסר בפועל. בית המשפט המחוזי לא קיבל עתירה זו וגזר על הנאשם האחר חמש-עשרה שנות מאסר בפועל. התביעה השלימה עם גזר-דין זה ולא הגישה עליו ערעור.

טענתו העיקרית של הסניגור המלומד, בערעורו על חומרת עונשו של המערער, היא, כי משנמנעה התביעה מהגשת ערעור על גזר הדין בעניינו של חסן אבו מדיעם, מחייב עקרון אחידות הענישה להשוות את עונשו של המערער לעונשו של הנאשם האחר. יתר-על-כן: בטענותיו הנוספות קיוה הסניגור לשכנענו, כי חרף ההבדל בין מספר העבירות בהן הורשע המערער לבין מספר העבירות בהן הורשע הנאשם האחר, הצדיקו נסיבות העניין את הענשת המערער בעונש יותר מתון מזה שנגזר על הנאשם האחר.

נראה לנו שהדין עם הסניגור רק בטענתו העיקרית. העונש של עשרים שנות מאסר שנגזר על המערער, בשל שתי הפרשיות, אינו מופרז לחומרה, ובנסיבות רגילות לא היינו רואים עילה להתערב בו. ואולם משהוטל על שותפו לפשעים העיקריים עונש מתון יותר, והתביעה נמנעה מלהשיג בערעור מצידה על קולתו של עונש זה, מחייב עקרון אחידות הענישה להשוות את העונש שנגזר על המערער לעונש שנגזר על שותפו. בכך שהנאשם האחר הודה בביצוע העבירות במסגרת הסדר טיעון, בעוד שהמערער ניהל את משפטו עד תום, אין כדי להצדיק הבחנה ביניהם; שכן מעיקרה כפר המערער רק באחריות לעבירת רצח, שממנה בסופו של דבר זוכה, בעוד שהסכמת התביעה להרשעת הנאשם האחר בעבירת הריגה חלף העבירה של רצח התבססה על מימצאי הכרעת הדין בעניינו של המערער.

אשר על כן אנו מקבלים את הערעור ומעמידים את עונשו של המערער על חמש-עשרה שנות מאסר.