ע"פ 8815/14 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט י' דנציגר:

לפנינו ערעור על החלטה של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט י' עדן ) בת"פ 24478-11-11 מיום 19.5.2014 – במסגרתה הורשע המערער, על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן במסגרת הסדר טיעון, בביצוע עבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ובצירוף סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין – ועל גזר הדין מיום 17.11.2014.

בהמשך להרשעתו בעבירות אלה, הושתו על המערער בגזר הדין העונשים הבאים: ארבעה חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות, החל מיום 28.12.2014; שישה חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות מסוג פשע תוך שלוש שנים מיום מתן גזר הדין;

שלושה חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות מסוג עוון תוך שלוש שנים מיום מתן גזר הדין; ופיצוי המתלונן בסך של 10,000 ש"ח.

כתב האישום המתוקן

1.

כתב האישום המתוקן שהוגש נגד המערער ושלושה אחרים ביום 24.10.2011 מכיל סעיף אישום אחד. על פי האישום, ביום 17.7.2011 שהה המתלונן, קטין יליד 3.6.1994, יחד עם חבריו, ביניהם מ.ס., קטינה ילידת 5.10.1998, בקניון "סימול" באשדוד. אותה עת שהו בקניון הנאשמים, וביניהם המערער, אשר שימשו כמדריכים של חניכי קייטנה שהיו גם הם במקום. סמוך לשעה 15:00, יצא אחד הנאשמים לחניון שבקומת המזון; או אז פנתה אליו מ.ס. ובין השניים התפתח ויכוח שבמהלכו קיללו האחד את השניה ואותו נאשם אף דחף אותה בידיו. מ.ס. פנתה למתלונן על מנת שיסייע לה בויכוח עם אותו נאשם. עקב כך המתלונן ניגש אל אותו הנאשם, שוחח עימו ודחף אותו, ואז פנה ללכת. במהלך השיחה פנה אותו נאשם לאחד מחניכי הקייטנה וביקש ממנו לקרוא לשאר הנאשמים, וביניהם המערער. אלו נענו לקריאה ורצו לקראת המתלונן. בשלב זה היכה אותו הנאשם את המתלונן בעורפו, ושאר הנאשמים, ביניהם גם המערער, התנפלו על המתלונן והיכו אותו באגרופים ובבעיטות בכל חלקי גופו. מעוצמת המכות המתלונן נפל על הארץ ואיבד את הכרתו. לאחר האירוע אושפז המתלונן למשך חמישה ימים בבית החולים סורוקה, שם אובחן כסובל מדימום מוחי, פגיעה מוגבלת ברקמות המוח, נפיחות בלחי שמאל, ונקבע כי נשקפת סכנה לחייו.

סקירת ההליכים הקודמים

2.

ביום 17.10.2013 הודה המערער במיוחס לו במסגרת הסדר טיעון. בית המשפט קבע דיוני המשך לעניין ההרשעה והעונש, והורה לשירות המבחן לנוער להכין תסקיר בעניינו.

3.

בתסקיר מיום 19.12.2013 עולה כי המערער הוא השני מבין ארבעה אחים לזוג הורים גרושים. משפחתו הייתה מוכרת בעבר לגורמי הרווחה על רקע הגירושין והפניית האם למרכז למניעת אלימות. המערער נמצא בחזקתה של האם, שעוסקת בניהול משק הבית. האם תיארה כי ילדיה מקבלים את סמכותה ההורית ומתנהלים בהתאם לגבולות ברורים. אביו של המערער הכחיש אירועי אלימות כלפי משפחתו, למעט אירוע יחיד שבו נהג באלימות כלפי גרושתו. המערער מתואר על ידי אביו כ"כבשה השחורה" של המשפחה, וכי הוא ביטא מצוקות על רקע תהליך הגירושין. שירות המבחן התרשם כי שני ההורים מגנים את העבירה ומכירים בחומרתה, אך עם זאת מלינים על כך שלא כל המעורבים נתפסו והועמדו לדין. אשר למערער, התרשם שירות המבחן כי על אף ריבוי מעברים בין מסגרות חינוכיות, הוא מאופיין ברצינות ושקדנות והגיע להישגים לימודיים גבוהים. אולם, הגירושין פגעו בתפקודו הלימודי, עד כדי נשירתו מספסל הלימודים בסוף כיתה י'. לאחר מכן שולב במסלול לקידום נוער, שם השתתף במספר קורסים ואף יצא לגדנ"ע. העובדת במרכז הקידום התרשמה כי המערער הינו נער מנומס, שקט, חברותי וחביב. נכון לכתיבת התסקיר עבד המערער בספירת מלאי, וממנהלו נמסר כי הוא עובד משכמו ומעלה המגלה רצינות ובעל יכולת השפעה חיובית על העובדים תחתיו. המערער העיד על כך שחלק מחבריו הינם בעלי רקע פלילי, אך שלל מעורבות שלו עצמו במעשים פליליים או חריגים אחרים. עוד ציין שירות המבחן כי למעט תיק משנת 2011 אשר ייחס לו עבירת תקיפה סתם, אשר נסגר בינתיים, אין למערער עבר פלילי. עוד התרשם שירות המבחן כי המערער מכיר בנזקים הגופניים והנפשיים שנגרמו למתלונן וכי הוא מתאר מחשבות של הלקאה עצמית ביחס למעשיו. לטענתו של המערער, התנהגותו הושפעה מהערך הגבוה שייחס לקשריו החברתיים. שירות המבחן סיכם כי למערער סיכוי רב לשקם את חייו, כי הוא בעל מוטיבציה לחיים רגילים, וכי הקניית מיומנויות שליטה עצמית במצבים חברתיים מורכבים יכולה לתרום להמשך שיקומו.

4.

ביום 13.3.2014 הוגש תסקיר נוסף בעניינו של המערער. תסקיר זה התמקד בשילובו של המערער במערכת הצבאית. מהתסקיר עולה כי המערער התגייס לצבא ביום 30.12.2013, ועם סיום הטירונות ביום 26.2.2014 סופח לבסיס "משמר הנגב" עד ליציאה לקורס נהיגה על משאית. ממפקדיו נמסר כי הוא היה אחד החיילים הטובים במהלך הטירונות, ואף זכה לאות הצטיינות. לפי התסקיר, המערער חש צער על ביצוע העבירה, מכיר בפגיעה הקשה במתלונן, ומביע נכונות להיפגש עם המתלונן ולפצותו בגין הנזק שנגרם לו. שירות המבחן התרשם כי תקופת שהותו של המערער בטירונות היוותה עבורו חוויה של הצלחה ביחס ליכולת התמודדותו עם דרישות של מסגרת מובנית ועם מצבי לחץ. כמו כן התרשם שירות המבחן כי למערער מוטיבציה גבוהה להמשיך ולשרת בצבא. לבסוף המליץ שירות המבחן על אי הרשעתו של המערער, וזאת בהתבסס על החשש הנמוך להתנהלות עבריינית עתידית, על עברו הנקי, על גילו הצעיר ועל העובדה כי לקח אחריות על מעשיו. בשולי דבריו המליץ שירות המבחן על שילובו של המערער בהליך טיפולי שיתמקד בפגיעה שנגרמה למתלונן ובהבנה שלו את מעורבותו באירוע.

5.

בהחלטה מיום 19.5.2014 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער. בית המשפט קבע כי הוא אינו מתעלם מהעובדה שהמערער היה קטין בעת ביצוע העבירה, מהתנהלותו החיובית של המערער מאז האירוע ומההשפעה שעשויה להיות להרשעה על עתידו. עם זאת, נקבע כי מדובר במעשה חמור– ברף גבוה מאוד של אלימות – אשר בוצע כנגד קטין, ומשכך אין לומר כי הוא נופל לגדרו של חריג אי ההרשעה. עוד נקבע כי האינטרס הציבורי בהרשעת המערער גובר במקרה הזה על המלצותיו של שירות המבחן, שכן נסיבות ביצועה של העבירה אינן מאפשרות העברת מסר פייסני של אי הרשעה.

6.

ביום 19.6.2014, לקראת הדיון לעניין העונש, הוכן תסקיר נפגע עבירה בעניינו של המתלונן. שירות המבחן התרשם כי המתלונן, שהיה בן 17 בעת האירועים, הינו בחור אינטליגנטי, נעים הליכות, צנוע ושקט. המתלונן תואר כתלמיד מצטיין וכטניסאי ברמה גבוהה מאוד. המתלונן תאר כי חלם על עתיד כספורטאי אך פציעתו באירוע קטעה תקווה זו. המתלונן הוסיף כי לאחר האירועים חש פגיעה משמעותית בקואורדינציה ובעוצמת ידיו, וחווה כיום כעס וחוסר אונים על כך שנאלץ לפרוש מעיסוק בטניס שלא מבחירתו. שירות המבחן הוסיף כי מסיבות אלה, חש המתלונן חלל עצום, קשיים בריכוז ומוטיבציה ירודה. כמו כן סיפר המתלונן כי פציעתו הובילה לירידה בפרופיל הצבאי שלו, ובעקבות זאת לא התאפשר לו להתגייס לחיל קרבי. בנוסף, התרשם שירות המבחן כי האירוע פגע ביכולתו של המתלונן לתת אמון בזולת, וכי הוא נמנע מלשתף את סביבתו הקרובה בתחושותיו. לסיכום העריך שירות המבחן כי השתת ענישה שתיתן ביטוי והכרה לחומרת הפגיעה בו תוכל לסייע למתלונן להתרכז בתהליך השיקום בו הוא מצוי. כמו כן הומלץ על פיצויים כספיים שבעזרתם יוכל המתלונן לממן טיפול רגשי בעתיד.

7.

ביום 17.11.2014 גזר בית המשפט המחוזי את עונשו של המערער. בפתח גזר הדין ציין בית המשפט כי מדובר בעבירה חמורה, אשר קיים בה הפוטנציאל לגרימת נזקים גדולים בהרבה. במקרה הזה, כך נקבע, ניתן להצביע על פגיעה חמורה במספר ערכים מוגנים, לרבות כבוד האדם, שלמות הגוף, הזכות לאוטונומיה, הביטחון האישי והביטחון הציבורי. בית המשפט מנה את השיקולים שיש לקחת בחשבון במקרה הספציפי, לרבות הסיכוי הממשי לשיקום המערער, העובדה שהעבירה בוצעה ללא תכנון מוקדם, גילו הצעיר של המערער בעת ביצוע העבירה וחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה. כמו כן הדגיש בית המשפט את חשיבותו של אינטרס השיקום במקרה דנן וקבע כי יש מקום לתת משקל משמעותי לתסקיר החיובי שבוצע בעניינו של המערער. לבסוף נקבע כי חומרת העבירה מחייבת ענישה מוחשית, אם כי לאור מהלך החיים הנורמטיבי והחיובי של המערער, נקבע כי תינתן לו האפשרות לרצות את מאסרו בעבודות שירות. לאור כל אלו, הושתו על המערער העונשים המפורטים לעיל.

נימוקי הערעור

8.

טענתו המרכזית של המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד נועם בונדר – היא כי בית המשפט המחוזי לא נתן לתסקירי שירות המבחן משקל ראוי, בייחוד בהתחשב בכך שמדובר במי שהיה קטין בשעת המעשים. חוות הדעת שהגיש שירות המבחן הן, כך נטען, מנומקות ויסודיות. בנסיבות אלה, לא היה מקום לסטות מהמלצתו שלא להרשיע את המערער. המערער מוסיף כי שגה בית המשפט כשביכר את עקרון הגמול, בעוד שבנסיבות העניין היה עליו לבכר את עקרון השיקום, ודאי לאור גילו של המערער ואורח החיים החיובי שניהל בשלוש השנים שחלפו מאז האירועים. המערער מוסיף ומדגיש את הנזקים המשמעותיים שהעונש שנגזר יסב לו – לרבות פגיעה צפויה בעתידו המקצועי, יצירת סטיגמה שלילית לאורך זמן ושחרורו של המערער מהצבא לאלתר. כמו כן נטען כי היה מקום לתת משקל להודייתו המהירה של המערער ולכך שסייע לחוקרים בהפללת שאר הנאשמים.

9.

יצוין כי ביום 25.12.2014 הורה בית משפט זה (השופט

נ' הנדל ) על עיכוב ביצועו של עונש המאסר לריצוי בעבודות שירות עד להכרעה בערעור, וזאת לאחר שהמשיבה נתנה את הסכמתה לכך.

התסקיר העדכני

10.

ביום 31.3.2015 ערך שירות המבחן תסקיר נוסף בעניינו של המערער. מהתסקיר עולה כי המערער, שהתגייס ביום 30.12.2013, משרת מזה כחמישה חודשים כנהג משא כבד. מפקדיו ציינו כי הוא מבצע את תפקידו באחריות רבה, תוך הפגנת מקצועיות, רצינות ומסירות. שירות המבחן התרשם כי עצם השירות הצבאי מחזק את דימויו העצמי של המערער, כמו גם את חוסנו ואת האמון שהוא נותן בעצמו. עוד עולה כי המערער הביע חשש פן העונש שהוטל עליו יקטע את שירותו הצבאי. לצד שירותו הצבאי, עובד המערער בחברה לספירות מלאי. לפי מנהלו, המערער הינו עובד משמעותי המשפיע לטובה על העובדים החדשים. שירות המבחן התרשם כי המערער משייך את ביצוע העבירה לתקופה שלילית בחייו הכוללת התחברות לנוער שוליים והידרדרות מבחינת התפקוד הלימודי. מהתסקיר עולה כי המערער חש חרטה ואשמה בגין האירועים ובפרט בגין העובדה שהפקיר את המתלונן בזירת האירוע, פצוע ומחוסר הכרה. המערער הדגיש לפני שירות המבחן כי פיצוי המתלונן נמצא אצלו בסדר עדיפות גבוה וכי הוא מאוד מקפיד לעמוד בתשלומי הכספים. לסיכום העריך שירות המבחן כי ריצוי מאסר בעבודות שירות עלול לפגוע בשיקומו של המערער ולקטוע את שירותו הצבאי, ולכן המליץ לבטל את ההרשעה, ולחילופין – לבטל את עונש המאסר תוך השארת שאר חלקי גזר הדין על כנם.

טיעוני הצדדים בדיון לפנינו

11.

המערער טען כי למול חומרת העבירה, יש לקחת בחשבון את חלוף הזמן מאז ביצועה ואת העובדה כי הוא אדם נורמטיבי אשר זכה להמלצות חיוביות משירות המבחן. עוד מבקש המערער להדגיש את עובדת גיוסו לצבא – דבר שכלל לא היה מובן מאליו. עוד נטען כי מדובר במקרה פרדיגמטי של טעות בשיקול דעתו של קטין. כמו כן, טען המערער כי על נאשם נוסף שהיה מעורב בביצוע העבירה (להלן: הנאשם 2 ) הושת עונש זהה לעונש שהושת עליו, וזאת למרות שתסקירו של המערער היה חיובי מתסקירו של הנאשם 2 ולמרות שבשונה מהנאשמים האחרים, הוא היה הנאשם היחיד שהודה בחקירתו והפליל את חבריו. לטענתו, מדיניות שיפוטית ראויה מחייבת להבחין בין גזרי הדין באופן שיתמרץ נאשמים להודות בעתיד בהזדמנות הראשונה. לבסוף הדגיש המערער כי הוא מעוניין להימנע מקטיעת שירותו הצבאי, כאשר לפניו יתרת שירות של כשנתיים. לטענתו, הניסיון מלמד כי הסיכוי לחזור לשירות בצבא לאחר ריצוי עונש מאסר בדרך של עבודות שירות הינו נמוך מאוד.

12.

שירות המבחן לנוער – באמצעות נציגתו, הגברת שלומית מרדר – שב והדגיש את עמדתו כפי שזו עולה מהתסקירים שנערכו למערער. לפי עמדה זו, המערער ביצע את העבירה במהלך גיל ההתבגרות, בעיצומה של תקופה משברית בחייו. שירות המבחן הוסיף כי המערער הצטיין בטירונות ב"חוות השומר" – וכי זהו הישג יוצא דופן. שירות המבחן ראה חשיבות בכך שלמערער תינתן הזדמנות להשלים את שירותו הצבאי. יחד עם זאת, ציין שירות המבחן כי בעוד שריצוי עבודות השירות לפני תום השירות הצבאי אינו שולל את חזרתו של המערער לצבא, לא ניתן להתחייב על כך מבעוד מועד.

13.

המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד שרית משגב – הביעה הסתייגות מן האפשרות של דחיית ביצוע גזר הדין עד לאחר סיום תקופת השירות הצבאי. המשיבה הסכימה אמנם כי ישנה חשיבות להמשך שירותו הצבאי של המערער, אך הוסיפה כי לצד שיקום העבריין, יש לקחת בחשבון גם את שיקום הנפגע. שירות המבחן קבע, כך נטען, כי ענישה משמעותית תספק לנפגע הכרה בפגיעה שסבל, ואין לומר כי מדובר בתאוות נקם מצדו. כמו כן נטען כי אין הבדל של ממש בין התסקיר שהוכן בעניינו של המערער לבין התסקיר שהוכן בעניינו של הנאשם 2 באופן שמצדיק פער בעונשים. עוד טענה המשיבה כי השיקול לפיו המערער, בשונה מהנאשם 2, הודה והפליל את חבריו, צריך להישקל רק כאשר מדובר בענישה בשורת הדין, בעוד שכאן מדובר בענישה מקלה לפנים משורת הדין. לבסוף הוסיפה המשיבה כי השארת ההרשעה על כנה תוביל להתיישנות העבירה עם הגעת המערער לגיל 26 – כאשר כל החיים עוד לפניו – וכי ממילא קיים חלון הזדמנויות לקראת סוף השירות הצבאי במסגרתו יוכל לבקש המערער את מחיקת עברו הפלילי.

14.

בתום הדיון לפנינו הורינו למערער למסור את עמדתו לגבי האפשרות של דחיית מועד ביצוע עבודות השירות שהושתו עליו עד לאחר סיום השירות הצבאי. ביום 14.4.2015 הודיע המערער כי במידה ויידחה הערעור, יבקש לרצות את העונש שהוטל עליו באופן מידי, בכפוף למועד תחילת עבודות השירות שייקבע על ידי הממונה על עבודות השירות.

דיון והכרעה

15.

לאחר שעיינו בהודעת הערעור ושמענו את טענות הצדדים במסגרת הדיון שנערך לפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור.

16.

אשר לשאלת ההרשעה ; הרשעת נאשם שהודה במעשים המיוחסים לו הינה הכלל, ואילו הימנעות מהרשעתו הינה החריג. בית המשפט יורה על הפעלת החריג רק באותם מקרים מצומצמים בהם ההרשעה פוגעת פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושבהם סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע ביתר תכליות הענישה [ראו למשל: ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל , פ"ד נב(3) 337 (1997); ע"פ 5502/12 גולן נ' מדינת ישראל פסקה 63 (29.9.2013)]. במקרה דנן, נקודת המוצא היא כי העבירה שבביצועה הודה המערער במסגרת הסדר הטיעון – חבלה חמורה בנסיבות מחמירות – הינה עבירת אלימות חמורה ביותר. בפסיקת בית משפט זה ניכרת בשנים האחרונות מגמה ברורה של החמרה בענישה בעבירות מסוג זה, מתוך הצורך לשגר מסר מרתיע לעבריינים ולחברה כולה [ראו: ע"פ 7475/14 מהדי נ' מדינת ישראל פסקה 13 (25.12.2014) והאסמכתאות שם ]. ברי כי אי הרשעה בנסיבות אלה פוגעת פגיעה קשה בתכלית ההרתעתית שאותה מבקש ההליך הפלילי להגשים. עם זאת, הלכה היא כי יש לתת משקל יתר לנסיבות האינדיווידואליות של הנאשם הקטין ולסיכויי שיקומו [ראו למשל: ע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלונים (8.3.2009); ע"פ 2206/06 פלוני נ' מדינת ישראל (9.11.2006)]. הלכה זו לא נעלמה מעיניו של בית המשפט המחוזי, שלצד האינטרס הציבורי הגלום בהליך הפלילי שקל אף את המלצתו החיובית של שירות המבחן, את חלוף הזמן מאז ביצוע העבירה ואת התהליך השיקומי אותו עובר המערער. משכך, איננו רואים מקום להתערב בהחלטת בית המשפט להרשיע את המערער. עוד יוטעם כי יש מקום לדחות את טענת המערער כי לא ניתן משקל מספיק להמלצת שירות המבחן. יתר על כן, יוזכר, האמור בתסקירי שירות המבחן והמלצותיהם הינם כלי עזר משמעותיים המסייעים רבות לבית המשפט, אך אין הם מחייבים את בית המשפט [ראו למשל: ע"פ 2015/13 פלוני נ' מדינת ישראל (5.8.2013) והאסמכתאות שם ; אהרן ברק "התסקיר וקצין המבחן למבוגרים" מבחר כתבים כרך א

653 (חיים כהן ויצחק זמיר עורכים, 2000)].

17.

אשר לגזר הדין ; סבורים אנו כי לא מתקיימים במקרה הזה התנאים להתערבות בחומרת העונש, שכן אין לומר שארעה טעות בולטת בגזר הדין או שבית המשפט המחוזי חרג באופן מובהק מרף הענישה הנוהג בנסיבות דומות [השוו: ע"פ 5564/12 מסארוה נ' מדינת ישראל פסקה 11 (3.3.2015); ע"פ 122/14 שוורצפל נ' מדינת ישראל פסקה 12 (7.7.2014) (להלן: עניין שוורצפל )]. נהפוך הוא, נראה כי העונש שנגזר על המערער איננו עונש מחמיר כלל ועיקר, אלא עונש המשקף נכונה את האיזון העדין בין הצורך להביא לידי ביטוי את חומרת המעשים ואת שיקול ההרתעה, מחד גיסא, לבין ההתקדמות השיקומית אותה מפגין הנאשם – ושעליה מצביעות באופן עקבי חוות הדעת של שירות המבחן ושל מפקדיו של המערער – מאידך גיסא. אין חולק כי המערער עובר תהליך שיקומי משמעותי, כי הוא מפנים את חומרת מעשיו, וכי ניכרת השקעתו בשירותו הצבאי – אשר מטיב עמו לכל הדעות. אולם, מקובלת עלינו קביעתו של בית המשפט המחוזי כי לצד שיקולים אלו יש להביא בחשבון גם שיקולים הנוגעים למתלונן ולחברה בכללותה. נוסיף כי אנו מוצאים טעם בטענת המערער, לפיה מדיניות ענישה ראויה מצדיקה ענישה מקלה יותר לשותפים אשר סייעו לגורמי החקירה. ברם, הסיוע לגורמי החקירה אינו מחייב, מניה וביה, הקלה בעונשו של נאשם פלוני, שכן ייתכנו מקרים בהם יהיו שיקולים שונים שישפיעו על התוצאה העונשית, שאינם קשורים בהכרח לסדר ההודיה ושיתוף הפעולה [ראו: עניין שוורצפל בפס' 22]. בנסיבות שלפנינו, בית המשפט היה מודע באופן מלא לטענות הנוגעות לשיתוף הפעולה מצד המערער, אך בחר שלא לייחס להן משקל משמעותי ביחס לשאר שיקולי הענישה, וממילא אין מדובר בטעות בולטת בגזר הדין. לאור כל אלו, מצאנו לנכון להותיר את העונש על כנו.

18.

אשר למועד ריצוי העונש ; במהלך הדיון שהתקיים לפנינו היו הצדדים תמימי דעים בנוגע לתרומתו של השירות הצבאי לשיקומו של המערער. מקובל עלינו כי השתלבותו של המערער במערכת הצבאית איננה מובנת מאליה וכי תפקודו במסגרת הצבאית בולט לחיוב. אי לכך, שקלנו בדעתנו האם דחיית מועד ריצוי גזר הדין ייטיב עם התהליך השיקומי. נוכח הודעת המערער מיום 14.4.2015, ולא בלי לבטים, החלטנו כי המערער ירצה את עונשו באופן מיידי. בתוך כך הבאנו בחשבון לא רק את רצונו של המערער, אלא גם את חלוף הזמן, את השפעת ריצוי העונש על סיכויי המערער להמשיך במסגרת הצבאית, ואת האפשרות כי המערער יוכל לבקש את מחיקת עברו הפלילי לקראת סיום שירותו הצבאי.

19.

אנו קוראים לרשויות הצבא להתחשב בתהליך השיקום של המערער ובהיותו חייל מצטיין – כפי שעולה בין היתר ממכתבה של מפקדתו, שהונח לפנינו – ולבחון בכובד ראש את האפשרות לאפשר למערער להמשיך בשירותו הצבאי לאחר שיסיים לרצות את עונשו.

20.

סוף דבר – אנו דוחים את הערעור. עיכוב הביצוע מיום 25.12.2014 – מבוטל בזאת; המערער מופנה בזאת לממונה על עבודות שירות לצורך קבלת חוות דעת עדכנית. חוות דעת זו תוגש לבית משפט זה בתוך 15 ימים ממועד פסק דין זה, על מנת שנוציא תחת ידינו פסק דין משלים בו נורה על מועד תחילת ריצוי עבודות השירות ומיקומן.