ע"פ 8825/06 דאוד אבו דיאב נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע נטען, כי המערער ושניים אחרים – סרגיי דמיאנוב (להלן: סרגיי) ועבאס אבו ראמילה (להלן: עבאס), קשרו קשר לתקוף חלפן כספים (להלן: המתלונן) בביתו ולשדוד את כספו. לאחר שעקבו אחריו וגילו היכן הוא גר, פרצו בני החבורה באחד הלילות את הסורגים הקבועים על אחד מחלונות בדירה, אולם המתלונן הקיץ משנתו, ועל כן הם מיהרו לעזוב את המקום. הם שבו לדירת המתלונן ביום 26.1.05, והפעם חדר סרגיי לתוכה מבעד לחלון, ומאחר ולא מצא מקום להסתתר בו, הוא שב ויצא מהדירה. בשלב זה החליטו השלושה להמתין לקורבנם, ומשזה הגיע הם תקפו אותו וגנבו ממנו סכום של 1500 ש"ח, מסמכים, שיקים ותעודת זהות. לאחר שביצעו את זממם נמלטו התוקפים מהמקום, וחילקו ביניהם את השלל. ועוד נטען, כי במהלך חקירתו של המערער, הוא איים לשלוח אנשים כדי לפגוע בסרגיי.

בגין כל אלה יוחסו למערער עבירות של קשירת קשר לבצע פשע, התפרצות לבנין, שוד בנסיבות מחמירות, השמדת ראיה ואיומים, עבירות לפי סעיפים 499(א)(1), 406(1), 402(2), 242 ו-192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בכל העבירות שיוחסו לו, וגזר לו 39 חודשי מאסר ו-18 חודשים מאסר על-תנאי.

הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה.

2.

המערער הכחיש כי היתה לו יד בתקיפת המתלונן ובשוד, וטען כי בעת שהתרחשו האירועים המיוחסים לו היה במקום אחר. במצב זה העידה המשיבה את עדיה, ובכללם את סרגיי. זה האחרון הועמד לדין בכתב אישום נפרד, הודה בעובדות המפלילות שיוחסו לו, הורשע, ונדון לשלוש וחצי שנות מאסר ושנה וחצי מאסר על-תנאי.

בעת שהתייצב בבית המשפט לא שש סרגיי להפליל את מי שנטען כי היו שותפיו לשוד, אף שבהודעות שמסר במשטרה הוא הפלילם. ברם, כאן גם המקום להדגיש, כי סרגיי לא הרחיק לכת עד כדי טענה כי הדברים שמסר במהלך חקירתו אינם נכונים, אולם התעקש שלא לחזור ולנקוב בשמותיהם של שותפיו. בעקבות כך הוכרז סרגיי כעד עוין, ובהמשך קבע השופט המלומד של בית משפט קמא כי הוכחו הנסיבות המצדיקות את העדפת אמרותיו של סרגיי בחקירה על פני עדותו בבית המשפט.

3.

בחינת אמרותיו של סרגיי מלמדת, כי גם בחקירתו, ולאחר שהודה כי נטל חלק בשוד, הוא לא מיהר להסגיר את זהותם של שותפיו. אולם, אט אט הוא שינה את טעמו, עד שלבסוף נקב בשמותיהם של המערער ועבאס. הערכאה הדיונית, לה היתרון להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים המופיעים בפניה, אמרה בהתייחסה לסרגיי (ראו עמ' 36 להכרעת הדין): "ראיתי לאמץ את גרסתו המפלילה של סרגיי במשטרה ולהעדיפה על פני עדותו 'הניטראלית' למעשה, בבימ"ש. זאת, הן נוכח התנהגותו של סרגיי בבית המשפט והן נוכח אותות האמת שנתגלו במהלך המשפט... ואשר יש בהן בסיס איתן, הן להצדקת העדפת הגרסה המפלילה במשטרה, כאמור, והן כדי לשמש משום 'דבר לחיזוק', ברמה של '"חיזוק מוגבר' או ב'דרגת חיזוק משמעותית', כנדרש על פי החוק...".

גם לאחר שעיינו בנימוקי הערעור, שהובאו בפנינו בהרחבה בכתב, ולאחר שהאזנו ברוב קשב לטיעונו של בא-כוח המערער המלומד, עו"ד יניב בוקר, על-פה, לא מצאנו כי הוכחה בפנינו עילה לדחות את התרשמותו של בית המשפט המחוזי מגרסתו של סרגיי בחקירתו. עד זה, שעה שהתייצב להעיד במשפטם של המערער ועבאס, היה כבר לאחר שנגזר דינו, ולכאורה לא היה נתון עוד לאיום או חשש שאופי עדותו עלול להשפיע על העונש שיושת עליו. במצב זה יכול היה סרגיי להכחיש מכל וכל את טענת המשיבה לפיה שותפיו לשוד היו המערער ועבאס, ובמקום לעשות זאת, ואף שלא חזר על שמות שותפיו בעדותו, הוא לא חזר מהדברים שתועדו מפיו בכתובים. יתרה מכך, בשני אירועים נוספים היה כדי לחזק את גרסתו של סרגיי. במהלך מעצרם צעק עבאס מתאו לעבר סרגיי שהיה בתא אחר אם הוא מכיר אותו ואת המערער, וכאשר סרגיי השיב בחיוב, ענה לו עבאס בצעקה: " לא, לא, אתה לא מכיר אותנו ". גם המערער חטא בהתנהגות מפלילה, וכוונתנו לנאמר באישום השני, היינו, כאשר אמר לשוטר שחקר אותו (ראו זכ"ד ת/5) בהתייחסו לסרגיי: "אכנס עליו באימא שלו... לא יגמור

מפה עד מעצר אחרון שלו. באמא שלי לא יגמור מפה, אפילו שאני אשתחרר יהיה לו אנשים לא טובים". אנו סבורים כי פנייתו של עבאס נועדה לגרום לסרגיי לחזור בו מגרסה שמסר, ואילו דבריו של המערער כללו איום מפורש לפגוע סרגיי, ותגובות אלו אופייניות הן למי שחשו אותה שעה כי שותפם הסגיר את סוד מעורבותם במעשה הפלילי.

4.

בא-כוחו המלומד של המערער הוסיף וטען, כי גם אם יוחלט שלא לשנות מהחלטתו של בית משפט קמא לאמץ את גרסתו של סרגיי במשטרה, מצווה היתה התביעה להצביע על ראיית סיוע. לעניין זה נטען, כי לסרגיי הובטח במהלך חקירתו כי ישולב בקבוצה טיפולית לצורך גמילתו מסמים, והבטחה זו דינה כטובת הנאה בגינה יש לראות את סרגיי כעד-מדינה, וככזה עדותו טעונה סיוע.

טיעון זה נדחה על ידי בית המשפט המחוזי, ולהשקפתנו בדין נהג כך. על משמעותה ומשקלה של ההבטחה לשלבו בתהליך גמילה מסמים, אין לך תשובה טובה יותר לכך מאשר דבריו של סרגיי עצמו, ובלשון בית המשפט המחוזי (ראה עמ' 32 להכרעת הדין): "סרגיי עצמו העיד בצורה הברורה והמפורטת ביותר, אודות העדר [ ההדגשה במקור ] כל 'קשר וזיקה סיבתית' לעניין הגמילה (גם אם זו עולה כדי

'הבטחה' לטובת הנאה) לבין גירסתו המפלילה את הנאשמים, ובאופן שהוא עצמו לא ייחס כל רצינות ל'הבטחה' כזו, כאמור, ולא האמין כי 'התמורה' כנגדה (היינו, הפללת הנאשמים) עומדת אל מול אותה הבטחה או תגרום למימושה".

הנה כי כן, מעמדו של סרגיי הוא כמעמד של שותף לעבירה, שהפליל את עצמו ואת שותפיו מבלי שהובטחה לו טובת הנאה כלשהי, ומכאן המסקנה כי הטענה בדבר היותו עד מדינה, הינה טענה נטולת יסוד ראייתי.

לא מצאנו ממש גם בטענותיו האחדות של המערער - זיהום עדותו של סרגיי ונזק ראייתי הנובע מאי בדיקתה של טענת האליבי שהעלה המערער, ומכאן דעתנו כי בהרשעתו בעבירות נושא האישום הראשון, לא נפל פגם.

בפיו של המערער היו השגות גם כנגד הרשעתו באישום השני בעבירת איומים, אולם במהלך טיעונה הודיעה לנו באת-כוחה המלומדת של המשיבה, עו"ד ד' כהן-ויליאמס, כי היא אינה עומדת על ההרשעה בעבירה זו, ולפיכך יזוכה המערער ממנה. חרף זיכויו החלקי של המערער לא מצאנו מקום להקל בעונשו, בעיקר משום חומרתן של העבירות האחרות בהן הורשע.

בכפוף לאמור ביחס לאישום השני – הערעור נדחה.