ע"פ 8849/02 עוני אלסייד נ. מדינת ישראל

השופט מ' חשין:

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, על-פי הודאתו, בשלוש עבירות אלו: שני מעשי אינוס, אחד מן השניים - אינוס כהגדרתו בסעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, והאחר - אינוס בנסיבות מחמירות כהגדרתו בסעיף 345(ב) לחוק העונשין. העבירה השלישית עבירה של איומים היא. משהורשע כך בדינו גזר בית משפט קמא את עונשו של המערער לעשרים שנות מאסר, מתוכן שמונה-עשרה שנים מאסר בפועל ושתי שנים מאסר על-תנאי.

הערעור שלפנינו ערעור הוא על גזר הדין.

מעשה האינוס הראשון היה זה, שהמערער אסף אל רכבו טרמפיסטית ובמהלך הנסיעה סטה מן הדרך, אחז בחוזקה בשערה באומרו לה: "עכשיו את נאנסת". המתלוננת התחננה לפני המערער כי לא יפגע בה לרעה ואולם זה לא שעה לדבריה והורה אותה כי תפשוט את בגדיה מעליה. בפחדה מן המערער עשתה המתלוננת כאשר צוותה ואו-אז אנסה המערער. המערער לא אמר די, ומשסיים את מעשהו הקשה אנס את המתלוננת פעם שניה. פרשת האינוס השניה אירעה כשבועיים לאחר מעשה האינוס הראשון. גם במקרה זה אסף המערער טרמפיסטית בריכבו, ובמהלך הנסיעה עצר את הרכב, שלף מספריים גדולות, החזיק בחוזקה בצווארה של המתלוננת, הצמיד את המספריים לגרונה ואיים עליה באומרו: "תתפשטי, אם לא אני אדקור לך את הלב". המתלוננת החלה בוכה ובתגובה על כך לחץ המערער את המספריים אל צווארה באיימו עליה כי לא תוסיף לעצבן אותו. המתלוננת עשתה כאשר צוותה, הסירה את בגדיה מעליה, ומשביקשה מן המערער כי יחדל ממעשיו היכה אותה זה בחוזקה על ראשה. אחר כל אלה אנס המערער את המתלוננת תוך שהוא מתעלם מבכייה. כך עשה פעם ופעם שניה. האישום השלישי עניינו היה בכך שבעימות שנערך בתחנת המשטרה בין המערער לבין המתלוננת הראשונה צעק המערער אל עבר המתלוננת: "אני יודע את השם שלך, אני עוד אגיע אלייך, אני עוד אתפוס אותך".

עו"ד שמחוני טען לפנינו כי בית משפט קמא החמיר ביתר עם המערער, תוך שהוא מתעלם מנסיבות מקלות העומדות לזכותו. כך, למשל, טען עו"ד שמחוני כי לא נגרם למתלוננות נזק פיסי של ממש. כן עמד עו"ד שמחוני על עברו הנקי (יחסית) של המערער, איש מוגבל ברמת ידיעותיו, אשר גדל בנחשלות חברתית וסביבתית. ואולם את עיקר דבריו הקדיש עו"ד שמחוני לטיעון כי אין הצדקה, לגירסתו, לחומרת-היתר שבתי המשפט מייחסים בשנים האחרונות למעשי אינוס. בגוזרם על מורשעים במעשי מין עונשים חמורים, כך טען עו"ד שמחוני, מתעלמים בתי המשפט ממיקצת מתכליות הענישה; צובעים הם בצבעים עזים את תכלית הגמול ואין הם נותנים מישקל ראוי לשיקומו של העבריין ולצדדי זכות אחרים שאף הם מהווים חלק מתכליות הענישה.

טענה זו אינה נראית לנו מכל-וכל. אשר למידת הענישה, המחוקק הורה אותנו הדרך. נזכור כי העונש המירבי הקבוע בצידו של אינוס הוא שש-עשרה שנות מאסר, וכי העונש המירבי הקבוע בצידו של אינוס בנסיבות מחמירות הוא עשרים שנות מאסר. למותר לומר כי לא כל מעשה אינוס יגרור אחריו עונש מאסר בן שש-עשרה שנים, וכי לא כל מעשה אינוס בנסיבות מחמירות יגרור אחריו עונש בן עשרים שנות מאסר. עניין עניין ונסיבותיו. ואולם לא נסכים עם טיעונו של עו"ד שמחוני, כי על דרך הכלל אין ראוי לו למעשה אינוס כי יגרור אחריו עונש חמור. אשר לכך נאמר אנו, כי אם כך היה בעבר - ולא נאמר כי כך היה - ראוי להם לבתי המשפט כי יתעשתו ויתנו דעתם לנורמה שקבע החוק לענישת מעשים קשים ומכוערים כמעשי אינוס. אם כך על דרך הכלל, בוודאי כך במעשי אינוס קשים כמעשי האינוס שעשה המערער בגופן של טרמפיסטיות תמימות וחסרות מגן. אין צורך בדמיון מפליג כדי להבין ולידע כי שנים רבות תעבורנה והנפגעות ממעשיו של המערער לא תירפאנה בנפשן. ואין זה רחוק אף להניח כי תישאנה את הכאב בלבבן עד יומן האחרון. מי שאינו יכול לכבוש את יצרו ועושה מעשים כמעשי המערער ראוי לו כי יישלח לבית האסורים לשנים רבות ונסיבות אישיות לא תהיינה לא לעזר.

הערעור נדחה.

היום, ט"ז באדר ב תשס"ג (20.3.2003).

ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

02088490_G01.doc

מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il