ע"פ 889/08פלוני נ. מדינת ישראל

בית המשפט המחוזי בבאר-שבע הרשיע את המערער, לאחר שמיעתן של ראיות, בעבירות של אינוס, תקיפה, ניסיון למעשה סדום ומעשה סדום. בגין כל אלה נדון המערער לשש שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של עשרים אלף ש"ח.

בבקשה שבפני עותר המערער לעכב את תשלום הפיצוי למתלוננת עד למתן פסק-הדין בערעור, ולחלופין, לפצל את פירעונו לעשרים תשלומים. לבקשה זו, על שתי חלופותיה, מתנגדת המשיבה וכן מי שעל פי ממצאו של בית המשפט המחוזי היתה קורבנן של העבירות.

לא ראיתי מקום להיעתר לבקשה. ערעורו של המערער מופנה בעיקרו כנגד ממצאים שבעובדה ומהימנות, וכידוע, זהו תחום בו ממעט בית משפט שלערעור להתערב. כך או כך, הזכות לפיצוי קמה לקורבנן של העבירות בעקבות ממצאיה של הערכאה הדיונית, לפיהם ביצע המערער את המעשים אשר יוחסו לו. מטבע הדברים, כרוכים במעשים מסוג זה נזקים פיזיים ונפשיים לקורבן. את שיעורו המדויק של הנזק אין צורך להוכיח בגדרו של ההליך הפלילי, הואיל ובית המשפט רשאי לאמוד אותו כפי שהוא נוהג בעילות של נזק כללי בהליכים אזרחיים. ובאשר לשאלה אם בית המשפט המחוזי הפריז בשיעור הפיצוי, כל שאוכל לומר הוא כי על פני הדברים אין בסכום שנפסק חריגה כלשהי מרמת הפיצוי הנוהגת בנסיבות דומות. באשר לקשייו הנטענים של המערער לשלם את הפיצוי, תרופתו בפנייה לגופי הגבייה כדי לשכנעם בדבר מגבלותיו במישור הכלכלי.

העולה מהאמור הוא כי לא היתה בפני עילה המזכה את המערער בסעד לו הוא עתר, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.