ע"פ 8920/07 הייב יחיא נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

המערער הועמד לדין בפני בית המשפט המחוזי בנצרת, ולהלן תמציתם של האירועים שיוחסו לו. בחודש דצמבר 2006 החליט המערער לגרום חבלה לסילביה רוזנברג עמה היה לו קשר כלשהו. בתאריך 3.12.06 הוא הגיע לדירתה של סילביה, ואותה שעה היתה עמה חברתה, רבקה דיוק. בשלב כלשהו שלף המערער סכין שהביא עמו, והחל לדקור את סילביה בפלג גופה העליון, וכן הכה אותה עם מערוך. כן נטען, כי המערער דקר עם הסכין את רבקה, ממנה הוא דרש כסף. זו האחרונה מסרה למערער סכום של 250 ש"ח, אולם הוא לא הסתפק בכך, ולקח את ארנקה תוך שהוא מאלץ אותה לגלות לו את הקוד הסודי שיאפשר לו להשתמש בכרטיס האשראי שלה. בעקבות אותו מפגש עם המערער, הובהלו שתי הנשים לבית חולים. אצל סילביה אובחנה דקירה בבית החזה משמאל, וכן 5 פצעי דקירה בגב. אצל רבקה אובחנו חתכים בידיה.

אירוע נוסף עליו נקרא המערער לתת את הדין, התרחש כאשר שב לבית משפחתו ברמת אל-הייב, ומצא אותו הרוס. המערער חשד בשניים – אחמד וסולימאן חוסיין הייב, כאחראים למעשה, ועל כן תר אחריהם כשהוא מצויד בסכין מתוך כוונה לגרום להם חבלות חמורות. המערער לא הספיק לבצע את זממו, הואיל ושוטרים שהבחינו בו דרשו ממנו לעצור, אולם הוא ניסה להימלט עד שהשוטרים הצליחו ללכוד אותו.

המערער הודה בעובדותיו של כתב האישום המתוקן, ובעקבות כך הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, שוד מזוין, היזק בזדון והפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו. בהמשך, נדון המערער ל-10 שנות מאסר, 3 שנים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את סילביה בסכום של 50 אלף ש"ח, ואת רבקה בסכום של 10 אלף ש"ח.

הערעור שבפנינו מופנה כנגד חלק מסעיפי ההרשעה והעונש. באשר להכרעת-הדין, נטען כי נכון היה לזכות את המערער מעבירות של חבלה בכוונה מחמירה והפרעה לשוטר במילוי תפקידו שיוחסו לו בגין ה"אירוע הנוסף", הואיל והוא לא הוזהר מפני עבירות אלו קודם לחקירתו במשטרה, ועל כן הודאתו אינה יכלה לשמש בסיס לכתב אישום והרשעה. לחילופין, נטען כי נכון היה לזכות את המערער מאותן עבירות, מאחר וגילה חרטה טרם ביצוען. מאותו טעם של אי-אזהרתו על ידי החוקרים, מבקש המערער לזכותו גם מעבירה של היזק בזדון, שיוחסה לו בעקבות ניתוק קו-הטלפון בדירתה של סילביה.

אין בידנו לקבל טיעון זה. הליקויים עליהם מצביע המערער ביחס לחקירתו לא נטענו כלל בפני הערכאה הדיונית וממילא לא הוכחו בראיות, מן הטעם הפשוט שהמערער בחר להודות בעובדותיו של כתב האישום המתוקן, ובכך מחל על זכותו לדרוש מהמשיבה להוכיח את הנטען על ידה קודם להרשעתו. מבין העובדות אותן ראוי להדגיש נוכח הטענות בערעור, הן אלו הנזכרות בסעיף 4, לאמור, המערער " חתך את חוטי הטלפון שבדירתה [של סילביה], על מנת להקשות על הזעקת עזרה" ; וכן לאמור בסעיף 8 לכתב האישום, היינו, שהמערער נטל סכין לאחר שבלבו גמלה ההחלטה לדקור את אחמד וסלימאן חוסיין הייב . הנה כי כן, גם אם נפל פגם בחקירתו של המערער שהיה בו כדי להביא לפסילת הודעות שנרשמו מפיו, ניצבת בפנינו הודאתו במהלך משפטו, ולעניין זה לא הועלו טענות לפיהן לא הבין המערער את אשר יוחס לו או שהודאתו לא ניתנה מרצון חפשי.

באשר לטענה לפיה עומד למערער ביחס ל"אירוע הנוסף" פטור עקב חרטה לפי סעיף 34 לחוק העונשין, גם אותה אין בידינו לקבל. טענה זו (חזרה מהכוונה לחבול באחמד וסולימאן חוסיין אלהייב) היה על המערער להוכיח בראיות בפני בית המשפט המחוזי, ומשלא עשה זאת נותרו עובדותיו של כתב האישום כלשונן. מאלו עולה, כי הוא נמנע מלבצע את זממו לא משום חרטה שפקדה אותו, אלא הואיל ומלאכתו הופרעה על ידי שוטרים שהבחינו בו.

הנה כי כן, בערעור כנגד ההרשעה אין ממש.

באשר לעונש – אכן, תקופת המאסר שהושתה על המערער הנה קשה וממושכת, אולם היא הולמת גם הולמת את חומרת מעשיו, שאך בדרך נס לא הסתיימו בתוצאה קשה יותר ואף קטלנית. בנסיבות אלו, ולאחר שעיינו בנימוקי הערעור שבכתב והאזנו לטיעונים על-פה, לא מצאנו עילה להקל עם המערער. בשולי הדברים נוסיף, כי נטען בפנינו שהמערער הותקף על ידי אסיר אחר בכלא, והבנו כי העניין נמצא בבדיקה של רשויות החקירה. עם זאת, ועד אשר תסתיים החקירה, אנו סבורים כי שלטונות שב"ס ייטיבו לעשות אם יקדימו וינקטו בצעדים כדי להבטיח שפגיעה מסוג זה לא תישנה.

הערעור נדחה.