ע"פ 898/01 לאוניד צינצר נ. מדינת ישראל

המערער והמתלונן גרו בדירה אחת. בהיותם שיכורים פרצה ביניהם תגרה על רקע חשדו של המערער שהמתלונן גנב מכספו. המתלונן החזיק בסכין ואילו המערער חבט באגרופו בפניו של המערער, וכתוצאה מחבטה זו נשברה עצם אפו של המתלונן. אחר-כך התגוששו השניים כשהם מתגלגלים על רצפת החדר והסכין ביניהם. בסופו של דבר התברר שהסכין חדרה לדופן בטנו של המתלונן, כדי 3 ס"מ, ופגעה בכבד שלו. בית המשפט המחוזי לא מצא בסיס ראייתי לקבוע כי המערער, בפעולה רצונית, החדיר את הסכין לבטנו של המתלונן. עם זאת סבר כי משהכניס עצמו המערער למצב שבו טמון סיכון של הסלמת המריבה, הריהו נושא באחריות גם לחבלה שנגרמה כתוצאה מחדירת הסכין אפילו אם פגיעת הסכין היתה תוצאה אקראית מההתגוששות.

לפנינו ערעור על ההרשעה בעבירה על סעיפים 333 + 335(א(1) לחוק העונשין הנוגעת לעניין הדקירה בסכין. בא-כוח התביעה בהגינותו הסכים להצעתנו שהערעור יתקבל בנקודה זו. אנו אכן סבורים שעל יסוד הראיות שהיו בפניו לא היה בית המשפט רשאי להרשיע את המערער בעבירה האמורה.

לפיכך אנו מקבלים את הערעור על הכרעת הדין במובן זה שההרשעה בעבירה על סעיפים 333 + 335(א)(1) מתבטלת. במקום זאת, ובשל מכת האגרוף ושבירת אפו של המתלונן, אנו מרשיעים את המערער (וזאת על דעת שני הפרקליטים המלומדים) בתקיפה הגורמת חבלה ממשית לפי סעיף 380 לחוק העונשין.

קבלת הערעור על מקצת ההרשעה גוררת גם הקלה בעונשו של המערער. על המערער נגזרו שנת מאסר בפועל ושמונה חודשי מאסר על-תנאי לשנתיים על כל עבירת אלימות הגורמת חבלה של ממש. הערעור על גזר הדין מתקבל במובן זה שתקופת המאסר בפועל מועמדת על התקופה שריצה המערער בפועל עד היום ויתרת התקופה שנגזרה עליו בפועל מתבטלת. עונש המאסר על-תנאי שנגזר על המערער נשאר על כנו. בהיעדר עילה חוקית אחרת למאסרו או למעצרו של המערער יש לשחררו מבית הסוהר עוד היום.