ע"פ 9114/08 עוזיאל בכור נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

זהו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בגדרו הורשע המערער בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 בשילוב עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בכתב האישום שהיווה בסיס להרשעה נטען, כי בתאריך 26.11.05, בשעת ערב, שהה המערער במקום כלשהו בכפר סבא, לשם הגיעו רז אברהם ואחיינו הקטין (להלן: הקטין). בין השלושה נתגלע סכסוך על רקע הטענה לפיה המערער מפיץ שמועות על רז והקטין, ובעקבות חילופי דברים החלו המערער והקטין מחליפים גם מהלומות. רז זרק לעבר המערער את אופניו של הקטין, ובהמשך הצטרף גם הוא לאירוע האלים. משחלה הפוגה בקטטה החלו רז והקטין מתרחקים מהמקום, אולם דעתו של המערער לא התקררה, והוא התקרב לרז ודקר אותו בבטנו באמצעות חפץ חד כלשהו. בתגובה נטל רז אלה וניסה להכות את המערער, ורק אז נמלט האחרון על נפשו. משהובהל רז לבית החולים, אובחנו אצלו קרעים במעי הדק ודימום בחלל הבטן, ועקב כך נותח ואושפז.

בתשובתו לכתב האישום, טען המערער, כי הותקף על ידי רז והקטין שחבטו בו בכל הבא ליד עד שנפל. לבסוף, הצליח להתרומם, ואז נטל חפץ אותו מצא בסביבה, ועמו הכה את רז במטרה להתגונן מפניו. בית המשפט המחוזי לא נתן אמון בגרסה זו, ולא מן הטעם הפשוט שרז לא "הוכה" אלא "נדקר". לאותו אי-אמון תרמה בעיקר העובדה שבמהלך חקירתו נרשמו מפיו של המערער הסברים שונים לעניין פציעתו של רז. בצד הטענה לפיה הוא הסתפק ב"הכאתו" של רז, הוא העלה סברות נוספות לפיהן הוא דקר את רז, ואפשר שהיה זה באמצעות מוט ברזל, קרש או בקבוק שבור. נוכח האמור, מסקנתו של בית המשפט המחוזי היתה כי " מדובר בשקרים בוטים שנמסרו על ידי [המערער] באשר להשתלשלות האירועים ולגבי הכלי שבאמצעותו דקר את המתלונן, כאשר גרסאותיו בלתי סבירות בעליל, שלא לומר הזויות... מדובר, בגרסת כזב שאינה משקפת את שאירע במהלך אותו אירוע", ( ראו הכרעת הדין, בעמ' 119). עוד נקבע, כי גם בעדותו של המערער בבית המשפט הוא חטא לאמת כאשר העצים את פרטי האירוע, ולפיכך קבע השופט המלומד: " התרשמתי באופן ברור וחד-משמעי כי מדובר בגרסת שקר, שנמסרה על ידי [המערער] בבית המשפט מתוך ניסיון לצייר בצבעים ורודים את התנהגותו במהלך האירוע ולהציג עצמו כקורבן האירוע" ( הכרעת-הדין, בעמ' 122).

כידוע, ההלכה נוהגת היא כי בית משפט שלערעור לא יתערב בממצאים עובדתיים מסוג זה, נוכח יתרונה של הערכאה הדיונות המתרשמת מהעדים המופיעים בפניה באופן ישיר ובלתי אמצעי. גם לאחר שעיינו בנימוקי הערעור שבכתב, והאזנו לטיעוניו של בא כוח המערער על-פה, לא מצאנו מקום לשנות ממצאיו של בית המשפט המחוזי. אדרבא, גם בהנחה כי יוזמיו של המפגש האלים היו רז והקטין, וגם אם נניח כי המערער הופתע ונאלץ להתגונן מפני תוקפיו, בסופו של דבר דקירתו של רז התרחשה לאחר שהוא כבר היה בדרכו לעזוב את הזירה, וממילא הסכנה שנשקפה ממנו למערער, ככל שנשקפה, חלפה ועברה. בנסיבות אלו אין תגובתו האלימה של המערער יכולה לחסות בצילה של ההגנה העצמית, הואיל ולדקירת המערער היתה מטרה שונה - להשיב לרז מנה אחת אפיים.

הנה כי כן, לא מצאנו מקום לשנות מן ההרשעה, וכך היא השקפתנו גם באשר לעונש (15 חודשי מאסר ו-18 חודשים מאסר על-תנאי). המערער חטא בעבירה מופלגת בחומרתה, שאפשר כי היתה מסתיימת בתוצאה קשה פי כמה. בגילויי אלימות מסוג זה אנו נתקלים, למרבה הצער, בתדירות גוברת והולכת, ועם כך אין בית המשפט יכול להשלים. לפיכך, נראה לנו העונש שהושת על המערער מאוזן ואף נוטה לקולה, ועל כן דין הערעור על שני חלקיו להדחות, וכך אנו עושים.

המערער יתייצב לשאת בעונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ביום ט"ז באייר התשס"ט (10.5.09), עד לשעה 10:00. תשומת לב שרות בתי הסוהר מופנית לדבריו של בית המשפט המחוזי בסעיף 8(ד) של גזר הדין, בקשר עם מצבו הנפשי של המערער.