ע"פ 9131/04 מרדכי אסרף נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, יוחסו למערער עבירות של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות והחזקת סכין שלא כדין, עבירות לפי סעיפים 333 בשילוב עם סעיף 335(א)(1), וסעיף 186(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. נטען, כי ביום 9.10.04 תקף המערער את שכנו, חיים מלכה (להלן: "מלכה") בעקבות ויכוח שפרץ ביניהם, ודקר אותו עם סכין בבית החזה ובזרוע שמאל, ואחר כך נמלט. כתוצאה מאותה דקירה נפגעו איברים פנימיים של מלכה, והוא נלקח לבית חולים שם נותח. לאחר 3 ימים אותר המערער על ידי אנשי משטרה, ומשנעצר בעקבות מרדף, נמצא כי הוא מחזיק בסכין.

בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו, ובהמשך גזר לו בגין החבלה שגרם למלכה 6 שנות, מאסר מתוכן 4 שנים לריצוי בפועל, ובחופף נגזרו לו 6 חודשי מאסר בגין הזקת הסכין.

הערעור מופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין כנגד העונש.

2.בהרשעת המערער לא נפל פגם. בפני הערכאה הראשונה היה מוסכם כי מלכה נדקר על ידי אחר בסכין, ועל כן נותרה להכרעה שאלת זהותו של הדוקר בלבד. רמז ראשון לזהותו של האיש, נשמע מפיו של עד התביעה ניסן פוזיילוב, שבחקירתו אמר כי "מלכה נדקר על ידי "בחור מהבניין ממול" ו"יש לו אח תאום" (ראו עמ' 14 לפרוטוקול הדיון). פוזיילוב השיב כי אותו בחור מוכר לו, אולם הוא אינו יודע את שמו.

בהמשך הובאו בפני בית משפט קמא שתי ראיות נוספות לעניין זהות הדוקר. הראשונה, היא עדותה של סיגל מלכה, מי שהיתה בעת האירוע אשתו של חיים מלכה ובינתיים התגרשה ממנו. עדה זו מסרה, כי בעלה הגיע לדירה כשהוא מדמם ולשאלתה מי פצע אותו השיב: "דיחי" (עמ' 16 לפרוטוקול), שהכל מסכימים כי הוא כינויו של המערער. ביום המחרת שבה העדה ושאלה את בעלה על נסיבות פציעתו, ושמעה מפיו בשנית כי המערער הוא זה שדקר אותו, אולם הוא אסר עליה לחשוף בפני החוקרים את שמו ("חיים אמר לי אוי ואבוי לך אם תגידי").

הראיה הנוספת בדבר זהות הדוקר הם דברים שנרשמו מפיו של מלכה עצמו בבית החולים (ראו ההודעה ת/15). כאן המקום להקדים ולהבהיר, כי כפי שעולה מעדותה של אשתו, מלכה לא היה להוט לחשוף את שמו של הדוקר, ככל הנראה מתוך כוונה ליישב את הסכסוך ביניהם בדרכו-שלו ("אני לא אצא מניאק בגיל 42. אני כבר אסגור את העניין הזה ..."). עם זאת, מסר המתלונן פרטים ששוב אינם מותירים בספק את זהות הדוקר, לאמור: הוא גר בשכנות, שם אחיו התאום משה, הוא נשוי ועומד להתגרש, שם אשתו דלית והוא אב לילדה. כל אלה תואמים לחלוטין את מצבו של המערער.

ביחס לאמרה זו טען בפנינו בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד א' כהן, כי בית משפט קמא לא היה רשאי לבסס עליה את ממצאיו, הואיל ולא הוכחו התנאים לקבילותה, ולעניין זה הוא הדגיש כי המשיבה לא טרחה לזמן את גובה האמרה לעדות בבית המשפט.

אין בידינו לקבל טענה זו. מלכה היה עד במשפט, והוא לא הכחיש כלל את מסירת האמרה ת/15, אולם טען כי הוא אינו זוכר דברים שציטטה באת-כוח המשיבה מתוכה (ראו עמ' 29 לפרוטוקול). עם זאת, מלכה לא נותר עקבי בגרסה זו, ובעמ' 30 לפרוטוקול נרשם מפיו כך: "אבקש לא לשאול אותי יותר שאלות, מה שהיה בהודעתי זה מה שאמרתי". הנה כי כן, בפני בית המשפט ניצב עד שאף שעשה הכל כדי לא לנקוב בשמו של הדוקר, הוא לא התכחש לתוכן אמרתו, ובכך די כדי לקיים את דרישותיו של סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות.

משקלן המצטבר של אותן שלוש ראיות להן הפניתי - עדותם של ניסן פוזיילוב, סיגל מלכה וההודעה ת/15 – מהווה תשתית איתנה עליה היה ראשי בית המשפט המחוזי לסמוך את הרשעת המערער, ועל כן דינו של הערעור כנגד הכרעת הדין להדחות.

3.הערעור כנגד העונש – המערער הינו בעל עבר פלילי, שימים ספורים לאחר שדקר את המתלונן נמצא פעם נוספת מחזיק בסכין. נדמה כי אין כמו עובדה אחרונה זו כדי ללמד על אישיותו של המערער ועל הסכנה הנשקפת ממנו לצבור. בתקופה בה גואה האלימות בחברה הישראלית, מצווה בית המשפט להגיב בחומרה על עבירות בתחום זה. כך נהג בית משפט קמא, ועל כן גם בעונש לא הוכחה עילה להתערבותנו.

הערעור נדחה.