ע"פ 9150/10 מוראד חמדאן נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

אמל אבו רג'ב (להלן: אמל) נישאה בשנת 2009 למתלונן, אולם נישואיה לא עלו יפה ועל כן החליטה לפגוע בו במטרה שיסכים לגרשה. לצורך זה היא יצרה קשר עם המערער, וזה נטל על עצמו את המשימה להכות את המתלונן, והואיל ונטען שהוא כפה על אמל יחסי מין שלא בהסכמתה – גם לפגוע באשכיו.

בתאריך 28.12.09 הגיע המערער עם שניים אחרים לביתה של אמל כשהם מצוידים בסכינים, והמתינו לבואו של המתלונן. בסביבות השעה 19:10 טלפן המתלונן והודיע לאמל כי הוא בדרכו הביתה, והיא השיבה לו שהיא נכנסת, כביכול, להתקלח. בעת שהמתלונן הגיע לביתו, הפתיעו אותו המערער וחבריו, והכו אותו בכל חלקי גופו. כמו כן, הפשיטוהו ממכנסיו ותחתוניו וחתכו אותו עם סכין באזור אבר מינו. לעניין זה הסכימה המשיבה כי המערער לא היה זה שהחזיק את הסכין בידו. במהלך האירועים עזבה אמל את הבית, ופנתה לתחנת משטרה שם טענה כי אנשים פרצו לביתה ותקפו את בעלה.

המערער הודה בעבודות שיוחסו לו, ובעקבות כך הרשיעו בית המשפט המחוזי בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע וחבלה בכוונה מחמירה, עבירות לפי סעיפים 499(א)(1) ו-329(א)(1) לחוק העונשין. בהמשך, נגזר עונשו – 60 חודשי מאסר, שתי תקופות של מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 25,000 ש"ח. כמו כן, הופעל מאסר מותנה בן 6 חודשים שעמד נגד המערער, כך שתקופת מאסרו הכוללת הועמדה על 66 חודשים.

המערער מבקש כי נקל בעונשו, ולהלן טעמיו: הוא אדם צעיר, מפרנסם של שלושה קטינים, שגדל בתנאי דוחק ועוני ובאווירה משפחתית אלימה; לא ניתן בגזר הדין משקל הולם לשיקולי שיקום; העונש חורג מרמת הענישה הנוהגת, והוא חמור לאין שיעור מהעונש שנגזר לאמל.

נקדים ונאמר כי לא גילנו בעונש חומרה יתרה, ובנסיבות רגילות לא היינו מתערבים בו. המערער חטא בכך ששימש שכיר חרב כדי למלא את משאלתה של אמל לפגוע בבעלה. למעשה זה קדמו תכנון ומחשבה, ולאחר שארבו לקורבנם הוציאו המערער וחבריו את זממם אל הפועל. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן חבלות של ממש, ואם תוסיף לכך את העובדה שזו אינה הפעם הראשונה בה חוטא המערער בפלילים, שוב אין מנוס מן המסקנה כי העונש שהושת עליו הנו ראוי והולם. אולם, לכלל השיקולים מצטרף עתה שיקול נוסף, וכוונתנו לעונש שהושת על אמל. זו היתה מי שהגתה את הרעיון לפגוע במתלונן, וגם אם יש ממש בטענתה לפיה המתלונן התעמר ורדה בה, אין בכך כדי להצדיק את הדרך הפסולה בעליל בה נקטה כדי להביא לביטול נישואיה. חרף כל אלה, הסתפק בית המשפט המחוזי בעניינה במאסר של 6 חודשים על דרך של עובדות שרות, מאסר על-תנאי, צו מבחן והיא חויבה לפצות את המתלונן בסכום של 40,000 ש"ח. גם לאחר שנתנו את דעתנו להסבריו של בא-כח המדינה לעניין הפער בענישה בין שני הנאשמים בפרשה זו, נותרנו עם תחושה שלא נשמר האיזון הראוי והמתחייב בענישתם של שני אלה. לאור זאת החלטנו לקבל את הערעור ולהעמיד את תקופת המאסר בפועל בה ישא המערער על 42 חודשים. יתר רכיביו של גזר הדין, יעמדו בעינם.