ע"פ 9198/00 סעד אבו שושה נ. מדינת ישראל

המבקש נמצא אשם, בבית המשפט המחוזי בירושלים, בעבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, תשל"ז1977-, על שהיה שותף למעשה שוד בו נפגע נהג מונית שהושלך באיומי סכין מרכבו, על מנת שניתן יהיה לגנוב את כלי הרכב.

בית המשפט גזר על המבקש מאסר לתקופה של שלוש וחצי שנים, בנוסף לעונש מאסר מותנה.

כנגד ההרשעה וכנגד העונש הוגש ערעור מטעם המבקש. הערעור מכוון הן כנגד הממצאים העובדתיים שנקבעו בבית המשפט המחוזי, והן כנגד חומרת העונש.

עיקר טענתו של המבקש, בכתב הערעור, היא כי לא היה שותף עיקרי או מסייע לשוד, וכי רק בדיעבד הבין מהי מטרת השודדים. הוא גם סבור כי נפלה טעות משפטית בהכרעת הדין, בהיותה מבוססת, בין היתר, על עדות מפי השמועה. המבקש עותר בבקשה לעכב את ביצוע גזר הדין עד למתן החלטה בערעור.

המדינה מתנגדת לעיכוב ביצוע גזר הדין. נציגת המדינה סבורה כי אין ממש בערעור, וכי הרשעתו של המבקש אינה מעוררת כל קושי. הראיות כוללות אמרה במשטרה המוצאת לה חיזוק בראיות אחרות, ובחלק חשוב ממנה מבוססת הכרעת הדין על דברים שבאו מפי המבקש עצמו, שגם לפי עדותו היה שותף לתכנון מעשה גניבה. עוד מציינת נציגת המדינה כי תקופת המאסר שנגזרה למבקש ארוכה יחסית, וכי אין לפיכך חשש שיסיים לרצות את עונשו טרם שמיעת הערעור.

אין ספק כי העבירה בה הורשע המבקש היא חמורה ביותר, ואפילו ייקבע כי חלקו במעשי האלימות היה קטן מזה שמיוחס לו בהכרעת הדין, ניתן להניח כי יהא עליו לרצות עונש מאסר למשך תקופה מסוימת. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי יש מקום להיעתר לבקשה. הבקשה נדחית.

המזכירות תעשה לקביעת מועד מוקדם לשמיעת הערעור.