ע"פ 9207/03 משעל בילאל נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

כל האירועים בהם עוסק ערעור זה, התרחשו במשך יממה אחת בחודש ספטמבר 2002. תחילה פרץ המערער עם אחרים לדירה, וגנב מתוכה רכוש וכן מפתחות של רכב. בהמשך, גנבו בני החבורה את הרכב ואחר כך הסתייעו בו לביצוען של עבירות נוספות - הם חטפו משש נשים את ארנקיהם, וניסיון נוסף שעשו נכשל, כאשר הקורבן גילתה התנגדות. את שרשרת העבירות "קינחו" המערער וחבריו במרדף תמוה שניהלו אחר רכב בו היו שלושה נוסעים תמימים. במהלך המרדף התנגש המערער אשר נהג ברכב הגנוב, מספר פעמים ברכב האחר, ומשניסו שוטרים לעצור אותו, הוא התעלם מהם והמשיך בבריחה, וגם כאשר נלכד הוסיף לאיים על אנשי החוק.

בגין כל אלה הורשע המערער במספר עבירות שוד, נהיגה ללא רישיון, חבלה בכוונה מחמירה, סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, חבלה במזיד ברכב, נהיגה בקלות ראש, שיבוש מהלכי משפט, איומים והחזקת סכין. בהמשך גזר בית המשפט המחוזי למערער 48 חודשי מאסר, וכן הופעלו שני עונשי מאסר על-תנאי, חלקם בחופף וחלקם במצטבר, כך שהתוצאה היתה שהמערער נכלא ל-54 חודשים. בית המשפט הוסיף וגזר למערער 12 חודשי מאסר על-תנאי, ופסל אותו מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך 12 חודשים.

הערעור שבפנינו מושתת על הטענה כי הערכאה הראשונה לא הקפידה לקיים את הכלל בדבר אחידות בענישה, הואיל ושני מעורבים אחרים בפרשה נדונו לעונש קל מזה שנגזר למערער. אולם, עניין זה לא נעלם מעיניו של בית המשפט המחוזי, אשר טרח ופרט את מקור ההבחנה בין המערער לשני שותפיו: אלה האחרונים הם קטינים; הם בחרו להודות בעובדות המפלילות שיוחסו להם מבלי שהמשיבה נדרשה להביא ראיות להוכחתן ובדרך זו נחסך זמן שיפוטי; למערער עבר פלילי מכביד, ובשניים מן האישומים הוא מילא תפקיד מרכזי ופעיל.

בהנמקה זו של בית המשפט המחוזי לא מצאנו פגם, ומאחר והעונש גם אינו חורג מרמת הענישה המקובלת ואף נוטה לקולא, דינו של הערעור להדחות, וכך אנו עושים.