ע"פ 9225/04 מוסך רהט בע"מ נ. מדינת ישראל

ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 15.9.04 הדוחה את בקשת המערער לעכב את ביצוע גזר הדין שהושת עליו בת.פ. 4370/00 בבית המשפט השלום בבאר שבע עד למתן פסק דין בערעור.

המערער הורשע על פי הודייתו בעבירות מס, לפיהן לא כלל בספרי החשבונות של החברה שבניהולו הכנסות בסך של 216,545 ₪ ורשם חשבוניות פיקטיביות בסכום של 2,887,634 ₪. על המערער הושת עונש מאסר בפועל של 4 שנים, מאסר על תנאי וקנס בסך 125,000 ₪.

בפני בית משפט השלום ביקש המערער לעכב את ביצוע העונש ב- 14 יום לצרכי התארגנות אך בית משפט השלום דחה את בקשתו. בד בבד עם הגשת ערעורו לבית המשפט המחוזי, ביקש המערער בקשה לעכב את ביצוע גזר הדין עד לשמיעת הערעור. בקשה זו נדחתה. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי סיכויי הערעור אינם גבוהים, שכן העונשים המושתים על עבירות מס מסוג זה הם בדרך כלל עונשי מאסר בפועל לתקופות לא קצרות, מה גם שאין מדובר בהסתבכות ראשונה של המערער בתחום המס. בהתייחס לטענת המערער כי עליו להתארגן כדי להשיג כספים להסרת מחדלי המס שלו, קבע בית המשפט כי עניין זה אינו חדש והיה על המערער לגייס כספים אלו עד כה. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני.

המערער טוען בבקשתו כי העונש שהושת עליו הינו עונש כבד מעל ומעבר למידה הראויה, וכי טובים סיכוייו להביא להפחתה ניכרת בעונשו, עד כדי העמדתו על עונש של ששה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. זאת, בין היתר, לאור עסקת הטיעון שהוא מבקש לכרות עם התביעה וכוונתו לשלם את חובות המס שלו. בנסיבות אלה נטען, כי דחיית הבקשה תגרום למערער לנזק בלתי הפיך. לעניין תשלום חובת המס טוען המערער, כי דרוש לו זמן נוסף להשיג את הסכומים הנדרשים להסדרת חובו. כמו כן נטען, כי מאז ביצוע העברות חלפו כשבע שנים בהם המערער היה משוחרר על כן, לטענתו, אין בעיכוב הביצוע כדי לסכן את הציבור. המערער מוסיף, כי בית המשפט המחוזי נקלע לכלל טעות כאשר ציין בהחלטתו כי נזקפת לחובתו הרשעה בעבירת מס, דבר שאינו נכון.

דין הבקשה דחייה. על פי אמות המידה הנוהגות לפי הפסיקה בעניין עיכוב ביצוע עונשי מאסר (ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 241), אין מתקיימים במקרה זה התנאים הנדרשים לשם עיכוב ביצועו של גזר הדין. הכלל הוא, כידוע, שאת העונש יש לרצות בסמוך לאחר מתן גזר הדין וחזקת החפות אשר עמדה למערער במהלך משפטו, שמנעה את מעצרו כל אותה העת, אינה עומדת לזכותו עוד כיום, לאחר הרשעתו. בנוסף, הערעור נסב על חומרת העונש בלבד, ובמקרים מסוג זה הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע עונש המאסר. לאור תקופת המאסר הארוכה שנגזרה על העורר, נראה, שאף אם קיים סיכוי מה להפחתת העונש, ולא אחווה על כך דעה, הדבר אינו מצדיק את עיכוב הביצוע. גם הצורך בגיוס כספים לשם הסדרת חובות המס של המערער אינו מהווה עילה לעיכוב ביצוע העונש.

התוצאה היא שהבקשה נדחית.