ע"פ 9226/11 יגאל גוזלנד נ. מדינת ישראל

1.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בפועל שנגזר על המבקש על-ידי בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט א' ביתן).

2.

המבקש הורשע בבית המשפט המחוזי בביצוע עבירות הצתה, שיבוש מהלכי משפט וניסיון לקבל דבר במירמה. לצד זאת זוכה המבקש מביצוע עבירות נוספות שיוחסו לו בכתב האישום (עבירה של הריגה; עבירה של העסקה והלנה לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952). על-פי הכרעת הדין קשר המבקש קשר עם אדם שהועסק על ידו להצית מועדון בעיר אשדוד, אשר המבקש היה אחד מבעליו. אותו אדם הצית את המועדון. במהלך פעולת ההצתה הוא נכווה בכל חלקי גופו ומאוחר יותר מת מפצעיו (להלן – המנוח ). נוכח העובדה שבמקרה דנא לא נמצאו ראיות ישירות הקושרות את המבקש למעשים שיוחסו לו, עמד בית המשפט בהרחבה על שורה של ראיות נסיבתיות שהובילו אל המסקנה המרשיעה. ההרשעה נסמכה, בין היתר, על שיחות מפלילות שניהל המבקש עם חברו של המנוח סמוך לאחר ההצתה; על דברים שאמר המבקש למדובב משטרתי; ועל המניע האפשרי לביצוע המעשה. בנוסף תוארו שקרים של המבקש, בין היתר לגבי המועד בו נודע לו על פציעתו של המנוח; מידת היכרותו עם המנוח; והמועד בו עזב המבקש את המועדון בלילה בו בוצעה ההצתה. בהכרעת הדין נקבע עוד, כי מספר ימים לאחר ההצתה פנה המבקש לחברת הביטוח שביטחה את המועדון, יחד עם שותפיו האחרים במועדון, בדרישה לקבלת הפיצוי הקבוע בפוליסת הביטוח לנזקי אש. בנוסף נקבע, כי לפני פטירת המנוח פעל המבקש בניסיון להשפיע על גרסת המנוח. זאת, ביודעו כי המשטרה החלה לחקור את הפרשה. בעקבות ההרשעה נגזר על המבקש עונש של שבע שנות מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו. כמו כן נגזר עליו עונש של שנים עשר חודשי מאסר על-תנאי. המבקש הגיש ערעור לבית משפט זה המופנה נגד ההרשעה ולחלופין נגד העונש. בנוסף עותר הוא לעכב את ביצוע עונש המאסר בפועל. המבקש סבור כי סיכויי הערעור מצדיקים את עיכוב ביצוע העונש. לטענתו, נפלו בהכרעת הדין טעויות שונות. בנוסף הוא טוען, כי נוכח העובדה שההרשעה התבססה על ראיות נסיבתיות בלבד, קיימת אפשרות לא מבוטלת שבית משפט זה יקבל את ערעורו. המשיבה, מצידה, מתנגדת לבקשה.

3.

עיינתי בטענות המבקש ובהשגותיו על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ושמעתי את טיעוני פרקליטו. סבורני, כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע העונש. כידוע, בקשה לעיכוב ביצוע אינה מהווה "חזרה גנרלית" לקראת הדיון בערעור. לגישתי, אין זה רצוי ששופט תורן של בית משפט זה, המברר בקשה לעיכוב ביצוע, ידון בהרחבה בטענות לגופן שמבוקש להעלותן בערעור. אכן, ייתכנו מקרים חריגים בהם יהא זה מוצדק להתייחס בצורה מפורטת לחומר הראיות שעליו נסמכה ההרשעה, כבר בשלב עיכוב הביצוע. למשל, וקיימות דוגמאות נוספות, ייתכן שיהיה צידוק למהלך כזה באותם מצבים בהם מצליח המבקש להצביע על ראיה מרכזית שהערכאה הדיונית התעלמה ממנה לחלוטין בהכרעת הדין. במקרה דנא איני רואה מקום לייחס משקל רב לטענות הנוגעות לסיכויי הערעור. אכן, ייתכן שחלק מטענות המבקש או אף כולן יצריכו בירור וליבון במהלך הדיון בערעור. אולם בשלב זה, ולצורך הבקשה שלפניי, איני סבור כי יש בטענות המבקש כדי להצביע על טעות רבתי השומטת את היסוד מתחת לתשתית העובדתית עליה נסמכה ההרשעה. יצוין, כי בבקשה לעיכוב ביצוע נטען כי ההרשעה נסמכה על ראיות נסיבתיות בלבד. אך עיון מדוקדק בהכרעת הדין מלמד, כי הסתמכותו של בית המשפט על חלק מהראיות הנסיבתיות נעשתה תוך קביעת ממצאי מהימנות ביחס לגרסתם של חלק מן העדים. אוסיף, כי בענייננו יש ליתן משקל לכך שעל המבקש נגזר עונש מאסר של שבע שנים. משך תקופת המאסר אינו פועל אף הוא לטובת עיכוב ביצוע העונש. זאת ועוד, בנסיבות העניין אין בעובדה שהמשיב היה משוחרר לחלופת מעצר במהלך משפטו כדי להטות את הכף לטובת עיכוב ביצוע העונש. לבסוף יצוין, כי הסניגור טען בדיון שנערך לפניי כי מחדל שנפל בהתנהלות התביעה במהלך המשפט, והכוונה היא לאי-הגשת סיכומים במועד, מצדיק את עיכוב הביצוע. אפילו הייתי מוכן להניח כי עיכוב בהגשת סיכומים מהווה טעם המצדיק את עיכוב ביצוע עונש המאסר (ואיני רואה מקום לקבוע מסמרות בסוגיה זו), הרי במקרה דנא לא הובהרה במלואה הסיבה לעיכוב. כך, לטענת בא-כוח המדינה נבע העיכוב בהגשת הסיכומים, בין היתר, ממגעים שונים שהתנהלו בין הצדדים. יוער, כי בעקבות העיכוב בהגשת סיכומיה של המשיבה בבית משפט קמא ביקש המבקש לזכותו מן העבירות שיוחסו לו. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה (ביום 5.10.10).

4.

מטעמים אלה הנני דוחה את הבקשה. המבקש יתייצב לריצוי עונשו ביום 1.1.12 לא יאוחר משעה 10:00. עד למועד ההתייצבות ימשיכו לעמוד בתוקף התנאים שנקבעו בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 27.11.2011.