ע"פ 925/00 אשור דוד נ. מדינת ישראל

1.ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ח' סלוטקי), מיום 30.1.2000, בה סירב בית המשפט לפסול עצמו מלישב בדין בעניינו של המערער.

2.המערער הואשם בבית המשפט המחוזי, בעבירה של הצתה, על פי סעיף 448א' רישא לחוק העונשין, התשל"ז1977-. בכתב האישום פורטו עובדות, ולפיהן הצית המערער את רכבו של שוטר במשטרת אשקלון, בשל דו"ח שנרשם על ידו כנגד המערער.

3.ביום 30.1.2000 התקיים דיון הוכחות בתיק. במהלכו, העיד עד ההגנה מר יובל עזריה (להלן: העד), כעד מטעם התביעה. בחקירה הראשית, ביקשה התובעת כי העד יוכרז כעד עויין, וזאת נוכח הסתירה שהתגלתה - לטענתה - בין האמרות שמסר במשטרה באשר למה שראה באותו לילה, ובין עדותו בפני בית המשפט. מבין אמרות אלה של העד, היתה אחת מוקלטת. בשלב זה, אמר העד, כי "לא ידעתי שהוקלטתי". בית המשפט, בתגובה, ציין כי: "הדברים האלה נאמרו בשביל החבר'ה". בעקבות הערה בענין של בא כוח המערער, הוסיף בית המשפט וציין בפרוטוקול, כי:

"אכן בעקבות דברי העד לפיהם אמר מיוזמתו שהוא לא ידע שהוא הוקלט, הערתי כי הדברים נאמרו בשביל החבר'ה וכוונתי היתה לקהל שיושב באולם. באולם ביהמ"ש יושבים 8 אנשים, 6 בחורים צעירים, גבר ואישה אחת".

4.נוכח השתלשלות אירועים זו ביקש המערער את פסילת בית המשפט מלישב בדין בעניינו, לטענתו, היה בהערת בית המשפט משום יותר מרמיזה לפיה הקהל היושב באולם (הקשור מטבע הדברים לנאשם - המערער) מאיים או מפחיד את העד וכמו כן, רמיזה לפיה יעדיף בית המשפט את אימרותיו של העד מחוץ לכותלי בית המשפט.

5.בית המשפט דחה הבקשה לפסילתו. הוא ציין, כי:

"אכן הערתי את הדברים שנרשמו לעיל וזה היה מתוך התרשמותי כי חשוב לעד להדגיש שהוא לא ידע שהוא הוקלט. אין בדברים האלו שאמרתי משום הבעת דיעה כלשהי לגבי מהימנות הגרסאות שהעד מסר במשטרה ואשר טרם הוגשו".

6.בפני חוזר המערער על טענותיו בפני הערכאה הראשונה. בא כוחו מדגיש, כי מהימנותו של העד חשובה במיוחד בתיק זה, נוכח היות האישום מבוסס על עדות ראיה יחידה. כן הוא טען, כי על מנת למנוע את המצב שנוצר, לא גילה הוא למרשו (המערער) את שמו של העד אלא עשר דקות לפני מועד הדיון. על כן, גיבש השופט עמדה עוד טרם שמיעת כל הראיות וממילא, התקיים חשש ממשי למשוא פנים המצדיק את פסילתו של בית המשפט מלישב בדין בעניינו.

7.לאחר שעיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים, נחה דעתי, כי דין הערעור להדחות. מקובלת עלי טענתו של המערער, לפיה הערתו של בית המשפט לא היתה במקומה. גם אם אניח כי מטרת הדברים היתה אכן להבהיר ולהדגיש את עמדתו של העד לפיה לא ידע כי הוקלט, הרי שמן הראוי היה לנסח הדברים אחרת, באופן שלא ישתמע כמטיל דופי בקהל או בנאשם עצמו. קל וחומר, מקום בו אמירה מעין זו יכולה להיות מובנת כמטילה דופי בעד עצמו. אולם, בה בעת, אין בידי לקבל את טענת המערער לפיה התגבש במקרה זה חשש ממשי למשוא פנים. כאמור, הדברים נאמרו ללא כל הבעת עמדה באשר למהימנות הגרסאות שמסר העד במשטרה. בית המשפט לא כיוון דבריו לנאשם עצמו ובהתחשב בשלב הדיוני בו מצוי ההליך ובעמדתו של היושב בדין באשר לקיומו של חשש ממשי למשוא פנים, הרי שנחה דעתי כי אין יסוד בדין לפסילתו של בית המשפט ומטעם זה, דין הערעור להדחות.