ע"פ 9277/06 יוסף בלילטי נ. מדינת ישראל

המערער הורשע על-פי הודאתו בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בביצוע שתי עבירות של פריצה לרכב במטרה לגנוב, לפי סעיף 413ו לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), שתי עבירות של גניבה מרכב, לפי סעיף 413ד(א) לחוק העונשין, וכן עבירה של החזקת סמים מסוכנים לצריכה עצמית, לפי סעיף 7(א)(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973.

בית-משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט צ' קאפח) גזר על המבקש עונש של 12 חודשי מאסר בפועל; תשעה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים מתום ריצוי מאסרו, והתנאי שלא יעבור עבירות כנגד הרכוש, למעט עבירה של החזקת רכוש החשוד כגנוב; וכן שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירות המנויות בפקודת הסמים המסוכנים.

על גזר-דינו של בית-משפט השלום הגיש המערער ערעור לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ובמסגרתו הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע גזר-הדין עד למתן פסק-הדין בערעור. ביום 11.10.06, דחה בית-המשפט המחוזי (כבוד השופט א' טל) את הבקשה.

על החלטה זו הגיש המערער ערעור לבית-משפט זה, הוא הערעור שבפניי. בא-כוח המערער טוען, כי תקופת המאסר שהוטלה על המערער הינה תקופה קצרה יחסית וכי סיכוייו לזכות בערעור הינם גבוהים ולכן יש לעכב את תחילת ביצוע עונשו. בנוסף, ציין בא-כוח המערער, כי נסיבותיו האישיות של המערער ורצונו לעבור הליך גמילה מסמים מטים את הכף לטובת העדפת האינטרס השיקומי, אשר יוגשם בצורה הטובה ביותר באמצעות מתן האפשרות למערער להמשיך לקבל טיפול באמצעות מתדון במרפאה בתל-אביב עד לגמילתו המוחלטת מסמים.

מנגד, סומכת באת-כוח המשיבה את ידה על החלטתו של בית-המשפט המחוזי. לטענתה, עברו הפלילי העשיר של המערער, מסוכנותו וסיכוייו הנמוכים לזכות בערעור אינם מצדיקים את שחרורו עד להכרעה בערעור. בנוסף, מסתמכת באת-כוח המשיבה על תסקיר שירות המבחן מיום 5.9.06, בו נאמר, כי חלה התדרדרות במצבו של המערער, שהחל להשתמש בסמים על-אף קבלת המתדון וכי הקשר שלו עם שירות המבחן אינו אפקטיבי ומומלץ להפסיקו.

לאחר שעיינתי בהודעת הערעור, בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי ובתסקיר שירות המבחן שנערך בעניינו של המערער ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות.

כידוע, נאשם אשר נגזר עליו עונש של מאסר בפועל חייב להתחיל בריצוי עונשו בסמוך למתן גזר הדין. עקרון זה בסיסו בהנחה, כי אכיפה ראויה ואפקטיבית של החוק מחייבת סמיכות זמנים הגיונית בין שלב מתן העונש לשלב בו מתחיל ריצוי עונש זה (ראו למשל בש"פ 3360/91 אבו ראס נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). עיכוב ביצוע עונש מאסר יינתן רק במקרים בהם קיימות נסיבות מיוחדות, אשר משקלן עולה על משקלו של האינטרס הציבורי המתבטא באכיפה מיידית של הענישה. על נסיבות ייחודיות אלו, אשר מצדיקות חריגה מן הכלל ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל , נד(3) 769.

אינני סבור, כי המקרה שבפניי הינו אחד מאותם מקרים חריגים, המצדיקים את עיכוב ביצוע עונש המאסר. אמנם, המערער החל בהליך של טיפול, אך ניתן ללמוד מתסקיר שירות המבחן מיום 5.9.06, כי חלה נסיגה והתדרדרות בהליך שיקומי זה. בנסיבות אלו, בהן המערער ממשיך להשתמש בסמים, על-אף הטיפול התרופתי שהוא מקבל, האינטרס הציבורי באכיפה מיידית של עונש המאסר גובר על האינטרס השיקומי. כמו-כן, במידה והמערער יביע נכונות להמשיך בטיפול באמצעות מתדון, הוא יוכל לעשות זאת אף בעת היותו במאסר.

מעבר לכך, לנוכח חומרת העבירות בהן הורשע המערער, קטנים הסיכויים לכך שעונש המאסר שהוטל עליו יבוטל לחלוטין, וזאת מבלי לקבוע מסמרות בנוגע לסיכוייו לזכות בערעור. על-כן, אין חשש, כי המערער יסיים לרצות את עונש המאסר בטרם תתקבל ההכרעה בערעור.

אשר-על-כן, הערעור נדחה.