ע"פ 9337/04 חיים לייבה נ. מדינת ישראל

השופטת א' חיות:

1.המערער הורשע על-פי הודאתו בעבירת שוד ונגזרו עליו 24 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על-תנאי. כמו-כן, הופעל מאסר על-תנאי בן 15 חודשים שהיה תלוי ועומד כנגדו בגין עבירה קודמת שביצע, באופן ששישה חודשים הופעלו במצטבר והיתר בחופף. בסך הכל הוטלו, אפוא, על המערער שלושים חודשי מאסר לריצוי בפועל.

מעשה השוד אשר בביצועו הורשע המערער הוא מעשה שיש בו כיעור. המערער, שהינו יליד 1976, שדד מידיו של ילד כבן 13 שנים סך של 150 ₪, לאחר שאיים עליו כי יש בכיסו סכין וכי אם לא ימסור לו את הכסף או אם ירדוף אחריו, ידקור אותו. בגזר-דינו מציין בית משפט קמא כי המערער ביצע את המעשה על רקע התמכרות קשה לסמים וכן ציין כי התמכרותו זו היא אשר הובילה את המערער גם בעבר לביצוע שורה ארוכה של עבירות, אשר בגינן יצא ונכנס בין כתלי הכלא. בית משפט קמא ער היה לנסיבותיו האישיות הקשות של המערער, אך נוכח ניסיונות גמילה קודמים שכשלו ונוכח המלצתו המהוססת של שירות המבחן באשר לסיכויי השיקום של המערער, סבר בית המשפט כי אין מקום לאמץ את ההמלצה שעלתה בתסקיר לאפשר למערער להשתלב בקהילה טיפולית "זוהרים", וגזר לו את העונש אשר פורט.

2.המערער מלין על חומרת העונש והוא חוזר ומציין את השיקולים לקולא המתקיימים במקרה זה, להם לא נתן בית המשפט משקל הולם, לטעמו. בין שיקולים אלה מונה המערער את העובדה שהודה מיד במעשה והביע חרטה כנה ועמוקה וכן את העובדה שלא גרם נזק לקורבן ולא הפעיל אלימות ממשית, כדבריו. בעיקר מדגיש המערער את העובדה כי החל בתהליך של ניסיון גמילה מסמים עוד טרם שנעצר בגין העבירה בה הורשע וכי הוא חפץ להתמיד בכך. המשיבה, מצידה, מבקשת לאמץ את נימוקיו של בית משפט קמא ולדחות את הערעור.

3.העונש שגזר בית המשפט המחוזי על המערער הינו מדוד ומאוזן ומכלול השיקולים הצריכים לעניין נשקלו בגזר-הדין באופן ראוי ומלא. מבחינה זו, אין כל הצדקה להתערב בעונש שנגזר. יחד עם זאת, התברר לנו מתוך תסקירים משלימים שהוגשו בשלב הערעור, כי במהלך מאסרו החל המערער בתהליך שיקומי, אשר אף כי לא התמיד בו תחילה הנה לאחרונה נראים סימנים מעודדים של השתלבות המערער והתמדתו בטיפול, כמפורט בתסקיר מיום 6.9.2005. בעקבות כך מצא שירות המבחן מקום להמליץ כי נשקול הקלה מסוימת בעונש, במטרה לעודד את המערער להמשיך בתהליך הגמילה והשיקום שבו החל. להמלצה זו אנו נענים מתוך תקווה כי הקלת מה בעונשו אכן תשמש למערער מקור עידוד ותמיכה בתהליך מבורך זה.

מן הטעמים שפורטו אנו מקבלים, אפוא, את הערעור ומורים כי המאסר על-תנאי יופעל באופן ש-12 חודשים מתוכו ירוצו בחופף לעונש המאסר שנגזר על המערער בתיק דנן ואילו שלושה חודשים בלבד ירוצו במצטבר. יתר חלקי גזר-הדין יעמדו בעינם.