ע"פ 9344/10 יאיר בן עטר נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בית המשפט המחוזי בבאר-שבע הרשיע את המערער בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, פציעה בנסיבות מחמירות ונשיאת סכין שלא כדין, עבירות לפי סעיפים 499(א)(1), 333+335, ו-186(א) לחוק העונשין. בעקבות כך נדון המערער ל-30 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לשלם פיצוי בסכום של 5000 ש"ח. כמו כן הופעלו שני מאסרים על-תנאי שעמדו נגדו, האחד בן 10 חודשים והאחר בן 6 חודשים, חלקם במצטבר וחלקם בחופף, כך שתקופת מאסרו הכוללת עומדת על 40 חודשים.

2.

בכתב האישום ששימש בסיס לדיון שהתקיים בפני בית משפט קמא, נטען כי המערער קשר עם שלושה אחרים – אולבין הרצג (להלן: אולבין), נווה איפרגן

(להלן: נווה) וגיא ללוז (להלן: גיא) לתקוף את המתלונן – אלון שריקי, בעקבות סכסוך שנתגלע בינו לבין גיא. אלבין והמערער הגיעו לביתו של המתלונן בתאריך 27.9.08, בשעת לילה, וביקשו ממנו לצאת לקראתם, ומשעשה זאת הוסיפו וביקשו ממנו להילוות אליהם. על כך הגיב המתלונן באומרו שהוא עסוק ושישוב בעוד כמחצית השעה. לאחר זמן מה יצא המתלונן מהבית עם חברתו, וכאשר שבו חזרו אולבין והמערער וביקשו ממנו להילוות אליהם. השניים הובילו את המתלונן לשביל עפר מאחורי ביתו, שם המתינו גם נווה וגיא, ולפתע דקר אותו המערער בעורפו עם סכין שהחזיק בידו. על פי גרסת המשיבה, לתקיפה הצטרפו גם הקושרים האחרים, שהוסיפו להכות את המתלונן ולדקור אותו ברגליו ובגבו. עוד נטען, כי המערער וחבריו הזהירו את המערער לבל יחשוף זהותם, ומשביקש מהם להזעיק לו אמבולנס, הם אמרו לו "תמות בן זונה", ונטשו אותו כאשר הוא מדמם.

במהלך הדיון בפני בית המשפט המחוזי כפר המערער בעובדות שיוחסו לו, וכך עשו גם הנאשמים האחרים, והוא הוסיף וטען כי בעת שהמתלונן הותקף הוא שהה במקום אחר. את הגרסה הזו דחה השופט המלומד של הערכאה קמא, ולהלן נרחיב בענין זה.

3.

בערעור שבפנינו נטען כי בית המשפט המחוזי שגה בהרשעתו של המערער, הואיל והיא נסמכת על אמרות שנרשמו מפיו של שהמתלונן ומהן הוא חוזר, ולה נמצאו חיזוקים בעדויות שמועה שאינן קבילות. עוד הופנינו להחלטתו של בית המשפט המחוזי לזכות את נווה, ונתבקשנו לגזור גזרה שווה לעניינו של המערער. לחילופין, נתבקשנו להקל בעונש. עוד נדגיש, כי בפתח הטיעון בערעור הודיענו בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד ארז נוריאלי, כי הוא מוכן להניח כי שולחו היה בזירה בה הותקף המתלונן, אולם לשמע הדברים ביקש המערער את רשות הדיבור, ומשנתנה לו הודיע כי עומד הוא על דעתו שבעת שהמתלונן הותקף, הוא שהה במקום אחר.

4.

במרכז ראיותיה של המשיבה בפני בית משפט קמא ניצבו האמרות שנרשמו מפיו של המתלונן. בהודעה ת/16 מיום 28.9.08 הוא מסר, כי בלילה הקודם הוא היה בביתו עם חברתו, כשלפתע שמע שריקות וראה את אולבין והמערער מתחת לבית. הוא ירד לקראתם והם ביקשו לשוחח עמו, אולם הוא ביקש לדחות את השיחה בחצי שעה. לאחר זמן מה יצא המתלונן מביתו עם חברתו, וכאשר שבו לשם פנו אליו אולבין והמערער, ובלשונו: " יאיר ואולבין חיכו לו מתחת לבניין ואמרו לי בא רגע. לקחו אותי ומשכו אותי לשביל עפר מאחורי הבנין מעבר לכביש... ואז איך שהם הביאו אותי לשם היו שם עוד שני אנשים, אחד מהם נווה איפרגן והשני גיא ללוז, ואז יאיר בן עטר נתן לי דקירה בעורף עם סכין ואני הרגשתי סחרחורת ונפלתי על הרצפה, ואז נווה גם דקר אותי וגם גיא ללוז דקר אותי ברגליים ובגב, בסך הכל דקרו אותי 15 פעמים, ואז אחרי שסיימו לדקור אותי יאיר בן עטר דרך לי על הראש 15 פעמים ואמר לי שאני אזהר לחזור על השמות של האנשים שהיו שם".

בהודעה נוספת שנרשמה מפיו של המתלונן ביום 1.10.08 (ת/17), נרשם שהוא חזר וזיהה את המעורבים בתקיפתו, ובכללם המערער, בתמונות שהוצגו לו.

גרסה דומה נרשמה מפיו של המתלונן במהלך עימות שנערך בינו למערער, בתאריך 21.10.08 (ראו ת/4). הוא הצביע על המערער שישב מולו ואמר לחוקר: " מכיר אותו הוא קרא לי פעמיים באותו לילה שנדקרתי... הוא קרא לי מאחורי הבניין ולקחו אותי הוא ואולבין לכיוון החולות ושמה דקרו אותי. הוא דקר אותי דקירה ראשונה בעורף ואז דקירה שנייה נווה הביא לי בגב". למרבה ההפתעה לא הכחיש המערער את המפגש עם המתלונן, גרסה ממנה חזר בהמשך, והשיב לחוקר (ראו עמ' 2 של ת/4): " אני קראתי לו באותו ערב וירדת למטה... ביום חמישי הוא הציע לי לבוא למועדון... במוצאי שבת אני באתי אליו בתור חבר בשעה 10... אני קראתי לו בתור חבר בוא תרד למטה ושיסע איתנו עם האוטו לכמה סידורים". משהבין המערער כי היה בדבריו כדי לאשר את קיומו של המפגש במהלכו נדקר המתלונן, הוא מיהר להעתיק את המפגש ביניהם ליום חמישי שקדם לאירוע ("אני מדבר על יום חמישי לא על מוצאי שבת"). על כך הגיב המערער באומרו כי ביום חמישי כלל לא היה בבית, והוסיף כשהוא מכוון למערער: " הוא סתם מדבר לא יודע מה הוא מדבר, המזל שלי שאני היום חי ולא צמח" (ראו עמ' 3 להודעה).

5.

משהתייצב המתלונן לעדות בפני בית המשפט, התברר שהוא עשה תפנית בגרסתו. בשלב זה טען, כי אין הוא יכול להצביע על המערער כמי שתקף אותו, הואיל וזכרונו נפגע כתוצאה מהתאונה בה היה מעורב. גרסה זו של המתלונן לא זכתה לאמונו של השופט המלומד של בית משפט . אדרבא, מסקנתו היתה

(ראו עמ' 19 להכרעת הדין) כי " ניתוח אמרות המתלונן במשטרה מבחינת נסיבות מסירתן ותוכנן, כשלעצמן ואל מול הראיות האחרות שהוצגו בבית המשפט – והתנהגותו במשפט, מביאים אותו למסקנה שגרסתו במשטרה מהימנה וניתן לבסס עליה ממצאים עובדתיים ". מסקנה זו מקובלת עלינו במלואה, הואיל וכבר בליל האירוע, זמן לא רב לאחר שנדקר, ידע המתלונן לנקוב בשמותיהם של אלה שתקפו ודקרו אותו (ראו עדויותיהן של שמחה שריקי, ולוטן אוחיון). באותו שלב, כאשר חייו ניצבים לו מנגד, אין להניח שהמתלונן התפנה לבדות מלבו גרסה המפלילה את מי שלא חטא, ועל כן זהו אחד הסיגים המתירים קבלתה של עדות שמועה מכח סעיף 10 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (לענין זה ראו ע"פ 4004/93 יצחק יעקובוביץ נ' מדינת ישראל , פ"ד נ(1) 133 (18.2.96); ע"פ 3737/91 אסדי חיר נ' מדינת ישראל , פ"ד מו(3) 273 (14.5.92)). ובמלים אחרות, המתלונן שהיה קורבנה של אלימות, ידע לנקוב בשמות אלה שתקפו אותו, והוא עשה זאת זמן לא רב לאחר האירוע, אם תוסיף לכך את העובדה כי מדובר במתלונן שבינו למערער קיימת הכרות מוקדמת, ושהיתה לו הזדמנות להתרשם מהמערער מטווח קרוב, שוב אין ספק גם בשאלת מהימנות הזיהוי של המערער כמי שהיה מעורב בתקיפה (לענין בחינת הזיהוי ומשמעותו ראו ע"פ 9040/05 אוחיון נ'

מדינת ישראל , לא פורסם (7.12.06); ע"פ 752/06 פלוני נגד מדינת ישראל , לא פורסם (10.8.06); ע"פ 10360/03 מכרם שדיד נ' מדינת ישראל , לא פורסם (2.3.06)).

6.

העולה מכל האמור הוא שהרשעת המערער בדין יסודה, וכך היא השקפתנו גם ביחס לעונש. המערער נטל חלק באירוע אלים במיוחד, שכלל דקירות של הקורבן בסכין, ונראה שאך בדרך נס לא הסתיים בתוצאה קשה יותר. יתרה מכך, למערער עבר פלילי מכביד, ואת העבירות הנוכחיות ביצע כאשר עומדים נגדו שני מאסרים על-תנאי. בנסיבות אלו לא גילינו בעונש חומרה יתרה, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור על שני חלקיו.