ע"פ 9347/06 מדינת ישראל נ. דאוד (בדה) בצה

השופט א' א' לוי:

המשיב הוא אחיה של המתלוננת, אשה נשואה ילידת שנת 1980. במהלך שנת 2005 עלה בלבו של המשיב חשד כי המתלוננת מקיימת קשר רומנטי עם אחר (להלן: המתלונן). בעקבות כך גמלה בלבו החלטה לדקור את השניים, ואת זממו הוציא אל הפועל ביום 28.8.05. בעת שהוא שהה בבית אחותו, הוא הזמין לשם את המתלוננים, ומשאלה הגיעו הוא נכנס למטבח, חיבק את המתלוננת ועם סכין שאחז בידו שיסף את גרונה ודקר אותה בכתפה. אחותו האחרת של המערער מיהרה להיכנס למטבח לשמע צעקותיה של המתלוננת, ועל אף מאמציה לא הצליחה להרחיק את המערער מקורבנו, והוא הוסיף ודקר אותה במותנה. לבסוף, החליט המערער להימלט על נפשו, אולם עשה זאת רק לאחר שדקר גם את המתלונן בבטנו.

המתלוננת הובהלה לבית החולים במצב קשה, וגם המתלונן נזקק לטיפול רפואי.

המערער הודה בעובדותיו של כתב-האישום, ובעקבות כך הורשע בביצוען של עבירות של חבלה בכוונה מחמירה, גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, ושהייה בישראל שלא כדין – עבירות לפי סעיפים 329(א(1), 333 בשילוב עם 335(א)(1), לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וסעיף 12 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952. בהמשך, הוגש לבית המשפט תסקיר של שרות המבחן, ולאחר שהצדדים טענו לעונש, נדון המערער ל-5 שנות מאסר ושנה מאסר על-תנאי.

המדינה, הסבורה כי העונש נוטה לקולא, עותרת בפנינו להחמיר בו. להשקפתה, אין בעונש מענה הולם לחומרת מעשיו של המשיב, תוצאתם ומשמעותם החברתית, והצורך לבער את נגע האלימות בכלל, וזה שמקורו במה שמכונה כ"פגיעה בכבוד המשפחה", בפרט. מאידך, עותר המשיב לדחיית הערעור.

הנטייה הגוברת ליישב סכסוכים בדרכים אלימות, מחייבת את בתי המשפט לנקוט ביד קשה כנגד העבריינים בתחום זה. קל וחומר שיש לנהוג כך, מקום שאח שבלבו עולה חשד כי אחותו מסרכת את דרכיה, שם את עצמו לחוקר, דיין ומוציא לפועל של העונש. תופעה זו של נטילת החוק לידיים על ידי מי שסבור כי כבודו או כבוד משפחתו נפגע, אינה חדשה עמנו, וכפי שהתרענו מפניה בעבר, נוסיף ונתריע מתוך תקווה שבדרך זו ניתן יהיה לצמצם את ממדיה, ואלה מדאיגים הם. אחת הדרכים להעביר את מסר ההרתעה הוא העונש שמשית בית המשפט, ולהשקפתנו, הקל בית המשפט קמא עם המערער מעבר למתחייב. הוא חבל במתלוננים חבלות קשות, ולא נגזים אם נאמר כי חייה של המתלוננת ניצלו בנס. מעשה כה קיצוני מחייב את כליאת המערער לתקופה ממושכת, ואם לא נמצה עמו את הדין יהא זה רק משום שמכוח ההלכה הנוהגת, נמנע בית משפט שלערעור מלעשות זאת.

אשר על כן, אנו מקבלים את הערעור, ואת עונש המאסר בפועל בו ישא המשיב אנו מעמידים על 7 שנים. המאסר המותנה שנגזר על ידי בית משפט קמא, יעמוד בעינו.