ע"פ 9369/07 אנסטסיה מיקל נ. מדינת ישראל

(חלקי)

השופטת מ' נאור:

1.

ביום 20.9.2007 הרשיע בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטים: א' אמינוף, ז' הווארי, ו-ש' אטרש) את המערערת, אנסטסיה מיקל, בעבירה של רצח בכוונת תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. על המערערת הוטל מאסר עולם והיא מערערת על הרשעתה בדין. בנוסף, טוענים באי כוחה טענה חלופית, שלא הועלתה בערכאה הדיונית, ולפיה יש להטיל על המערערת עונש מופחת, אם תידחנה טענות השוללות אחריות פלילית. נוכח המסקנה אליה הגעתי לפיה אין מקום לזיכוי מוחלט, אך יש מקום להמיר את ההרשעה ברצח בהרשעה בהריגה – חלק מהטענות שהועלו אינן מצריכות הכרעה.

2.

המערערת, מי שהיה חברה, נאסים עפיפי וזוג חברים שלהם, אולגה וחאזם יצאו יחד לסוף שבוע בחוף "רסיטל" אשר ליד הכנרת. יחד עם הארבעה היו גם ילדיהם הקטנים של אולגה וחאזם. אין, ולא היתה מחלוקת על כך, שהבילוי המשותף הסתיים בכך שהמערערת נטלה את חייו של חברה נאסים עפיפי (להלן – המנוח ) בנעיצה אחת של סכין שגרמה למותו. טענתה המרכזית של המערערת בערכאה הראשונה היתה טענת הגנה עצמית. טענה זו נדחתה, ונדחתה גם טענת שכרות. בנוסף הועלו באופן חלופי טענות שונות, שתכליתן להמיר את ההרשעה ברצח בהרשעה בהריגה, ושעיקרן טענת קנטור, וטענת העדר החלטה להמית. בפנינו הועלתה, כאמור, גם טענה חלופית לפיה אם תישאר ההרשעה על כנה יש להטיל על המערערת עונש מופחת.

3.

לאחר עיון בסיכומי הצדדים, שמיעת טענותיהם על-פה ועיון בחומר הראיות, הגעתי כאמור לכלל מסקנה כי אין לקבל טענות החותרות תחת האחריות הפלילית ומביאות לזיכוי מלא. עם זאת קיים, לדעתי, ספק בשאלה אם היתה למערערת כוונה להמית את המנוח. בשל ספק זה יש לדעתי להמיר את ההרשעה, מהרשעה ברצח להרשעה בהריגה.

4.

אני סבורה שישנן שתי ראיות כבדות משקל שיש בהן להכריע את גורלו של התיק, הן לעניין דחיית הטענה בעניין הגנה עצמית וטענת השכרות והן לעניין הספק בשאלה אם היתה למערערת כוונה להמית את המנוח (להבדיל מכוונה לפגוע בו). שתי הראיות הן: קלטת הוידיאו של השחזור (ת/12, תמליל השחזור הוא ת/13) בה צפיתי

והגירסה הראשונה שמסרה המערערת במשטרה (ת/17). מסמכים אלה מהווים יחד את גרסתה הראשונית של המערערת. בית המשפט המחוזי נתן להם משקל ולאחר עיון בראיות אני סבורה שבדין עשה כן. לראיות מרכזיות אלה מצטרפות נסיבות נוספות שהוכחו, המביאות לדעתי למסקנה כי יש ספק בדבר קיומה של כוונה להמית.

5.

אין צורך לעמוד בפירוט על אירועי הלילה הטרגי בו קטלה המערערת את חייו של המנוח. אעמוד רק על עיקרי הדברים: לא היתה מחלוקת על כך שבשלב המוקדם לדקירה הקטלנית התעורר ויכוח על עניין של מה בכך בין המערערת והמנוח. המערערת נטלה סכין (ששימש את החבורה בפיקניק) שאורכו 25 ס"מ ואורך הלהב שלו 15 ס"מ . באמצעות סכין זה דקרה המערערת את המנוח בכתפו ולאחר מכן החביאה את הסכין מתחת לאוהל שהקימו השניים. לאחר הדקירה, חיטא חאזם את הפצע שנגרם למנוח והויכוח בין השניים נפסק. עם זאת הרמץ שדעך שב והוצת בשלב מאוחר יותר. המערערת טלפנה לידיד שלה כדי שיבוא וייקח אותה מהמקום. הויכוח בין המערערת והמנוח ניצת מחדש. המנוח שתה משקאות רבים, המערערת הוכיחה אותו על פניו ושברה בקבוק וודקה שהיה בידו. היו בין השניים חילופי דברים קשים. המנוח נקט אלימות כלפי המערערת, ואני מוכנה להניח שאלימות זו כללה פעולות של חניקה, מכות, "גלגול" המערערת על הרצפה ועוד. נוכח אלימות זו קראה אולגה לחאזם שכבר היה באוהל שלו. חאזם יצא מהאוהל והפריד בין הניצים, לפחות פעמיים. כאן מגיעים אנו אל קטע הדקירה הקטלנית, דהיינו לשלב הקריטי של הארוע.

6.

כל הקטטה האלימה היתה, כפי שעולה הן מהשחזור והן מהודעתה של המערערת (ת/17), ליד שולחן אוכל מעץ הקבוע בחורשה שם היתה החבורה. בעוד שחאזם אחז כאמור, במנוח, רצה המערערת לאוהל שלה ושל המנוח. האוהל נמצא כפי שעולה מקלטת השחזור מרחק של כ- 3 מטר

מהשולחן (ראו גם ת/17, בעמ' 24 שורה אחרונה). המערערת התכופפה, נטלה את הסכין אותו הטמינה קודם לכן מתחת לאוהל ואז חזרה לכיוון השולחן – שם היה המנוח. המערערת נעצה במנוח את הסכין נעיצה אחת. בעת שעשתה כן עמד המנוח ליד השולחן (ראו ת/17, בעמ' 10 שורות 5-4). תיאור זה שמסרה המערערת במשטרה משתלב היטב עם דברים שאמרה אולגה בעדותה בבית המשפט:

"...אני לא ראיתי, או שחאזם הפריד ביניהם או שהנאשמת ברחה. אז הנאשמת הביאה את הסכין מתחת לאוהל, את אותה הסכין (ת/1) והנאשמת הלכה עם זה לכיוון של נאסים וזהו, שם אני לא ראיתי לא דקירה כי נאסים היה עם הגב אלי.

אחר כך נאסים התחיל ליפול אחורה...".

7.

הנה כי כן, תיאור הדברים בגרסה הראשונה של המערערת ובעדותה של אולגה הוא זהה ותמציתו היא זו: חאזם הפריד. המערערת ברחה, ניגשה אל האוהל, נטלה את הסכין, חזרה לכיוון המנוח ודקרה אותו. תיאור דברים זה, אינו עולה בקנה אחד עם טענת הגנה עצמית. הפעם הראשונה בה העלתה המערערת טענת הגנה עצמית (לא מפורטת) היתה בסיום חקירתה (ת/17, בעמ' 24). בסיום החקירה התבקשה המערערת להשיב אם יש לה מה להוסיף ותשובתה היתה:

"תקשיבי אני לא יכולה להגיד כלום מול החקירה פשוט אני אומרת דבר שלא התכוונתי להרוג אותו , התכוונתי זה הכל זה היתה הגנה עצמית

התכוונתי לעשות דבר שזה יכאב גם לגבר איך שכואב לי".

המערערת התקשתה להסביר בחקירתה במשטרה מדוע לא ברחה מהמקום וציינה:

"כל הערבים שנמצאים בתוך החוף הם לא איכפת להם ממה שקורה לידיהם ברגע שהם ראו שיש כבר דקירות שהוא גלגל אותי בכל החוף".

ואולם מתוך קלטת השחזור עולה בבירור כי המערערת יכולה היתה להמשיך במנוסתה לעבר החורשה הנראית שם, במקום לשוב על עקביה ולדקור את המנוח.

לא נעלמו מעיני כתמי הדם הנמצאים בפתח האוהל, על השמיכה (ראו ת/9). אין להסיק מכתמי דם אלה שהמנוח נפגע בפתח האוהל- בניגוד לדברי המערערת במשטרה לפיהם פגעה במנוח ליד השולחן. יש לזכור כי לא היתה זו הפעם הראשונה שהמנוח נפצע באותו ערב. מתיאורי העדים (אולגה וחאזם) לא עולה כי בשלב זה, לאחר שחאזם אחז במנוח בפעם האחרונה, הצליח המנוח להשמט מאחיזתו ורדף אחרי המערערת.

8.

דברי המערערת הן בשחזור והן בהודעה הנזכרת (ת/17) מצביעים על כך שהמערערת פעלה כפי שפעלה מתוך כעס על המנוח ומעשיו. אותם קטעים עצמם, עליהם אעמוד בהקשר לטענת ההגנה העצמית, יש בהם כדי להבהיר הן שהמערערת פעלה מתוך כעס והן שלא התכוונה (לדבריה) לתוצאה קטלנית. על היסוד של כוונה להמית ארחיב את הדיבור בהמשך.

המערערת ציינה, בשחזור תוך שהיא מדגימה על שוטר את פעולת הדקירה:

"זה היה בשניות ש... מה אני אגיד לך, שניות. אני באתי, ולא באתי לדקור אותו ישירות, באתי לעשות לו שריטה" (ראו ת/13 עמ' 11).

ובהודעה אמרה:

"תאמין לי, היה לי כזה עצבים שהוא חושב שאני אשתו רוצה לתת לי ילדים [המערערת סיפרה במקום אחר שסברה שהיא בהריון מהמנוח-מ.נ.] פתאום הוא מרביץ לי, מאיזה חוק, כאילו מה זכותו, איזה זכות יש לו? אז בגלל זה אני לא זוכרת כלום אני דקרתי כן מלמעלה למטה לא דקירה, פעם אחת שרטתי אותו כאילו בשריטה, זה מה שהיה" (ראו ת/17, בעמ' 15).

ובהמשך הדברים:

"...הוא לא בעלי הוא אין לו זכות להחליט לי, הוא לא אבא שלי אין לו זכות להגיד לי מה לעשות אין לו זכות לשום דבר" (שם, בעמ' 16).

וכן:

"הוא כאילו שהוא קנה אותי כמו הטלפון... הוא אומר לי מה לעשות" (שם, בעמ' 17).

9.

מהראיות עולה כי בעבר נקטו גברים באלימות כלפי המערערת. כאשר החוקר הטיח בה שהיא יכולה היתה לברוח, ובמקום זאת הביאה סכין הגיבה המערערת כך:

"תקשיב אתה צודק אבל אני יגיד לך דבר בדקה שאתה חם כמו אש בדקה שאתה מתחיל להיזכר כל מה שקרה איתך לפני חמש שנים עם אבא של הילד שלי, שבחודש שמיני היה מרביץ לי בהיריון ולא יודעת מה אתה לא חושב על דקה שאתה חייב לעזוב וללכת , לא חושב על זה אתה חושב איך לתת לו להרגיש איך שאני מרגישה

חוקרת: אז הלכת להביא את הסכין באיזה מטרה?

נחקרת: לדקור אותו" (שם, בעמ' 18).

וברוח דומה:

"...אני כן דקרתי אותו לא שדקרתי כאילו דקרתי כי לדקור אותו שהוא ימות, דקרתי אותו בכתף אם הייתי רוצה שהוא ימות הייתי דוקרת אותו בלב, דקרתי אותו בכתף..." (שם, בעמ' 20).

10.

הנה כי כן המערערת מציינת לאורך השחזור והודעתה הראשונה כי אכן היא שדקרה את המנוח וכי עשתה כן "בעצבים". באותה נשימה היא מזכירה שכוונתה לא היתה להורגו אלא להכאיב לו, שירגיש מה שהיא הרגישה.

11.

אשר על כן, בדין נדחתה טענת ההגנה העצמית. המערערת השיבה מלחמה שערה. היא יכולה היתה להימלט לכיוון בו פתחה במנוסה ובמקום זה חזרה עם סכין. היא פעלה מתוך כעס וחימה על מעשיו של המנוח. (לתנאי הגנה עצמית ראו ע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.10.2006)).

12.

בית המשפט המחוזי דחה בפסק דינו את הטענה של שכרות. בית המשפט קבע כי אין לומר שהמערערת היתה, עקב שתיית אלכוהול, חסרת יכולת של ממש בשעת המעשה להבין את אשר עשתה או את הפסול שבמעשיה או להימנע מעשיית המעשה כאמור בסעיף 34ט' לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי ציין לעניין זה כי המערערת תיארה את פרטי האירועים, הן בשחזור והן בהודעה הראשונה. ממצאיו של בית המשפט המחוזי בעניין השכרות מקובלים עלי ולא ראיתי צורך להרחיב.

13.

ומכאן לשאלה האם היתה למערערת כוונה להמית. בעניין זה נותר, כאמור, בליבי ספק, עמדתי לעיל על קטעים מן השחזור, מהודעתה הראשונה של המערערת בהם טענה כי לא התכוונה להרוג את המנוח אלא להכאיב לו. בית המשפט הסתמך על שתי הראיות הנזכרות לחובת המערערת כשדחה את טענת ההגנה העצמית, ובדין עשה כן, כמבואר. עם זאת לא ניתן לדעתי לשלול ולו מחמת הספק את האפשרות שהמערערת רצתה לפגוע במנוח, אך לא התכוונה להמיתו. יש לזכור, ברקע הדברים, שבתחילת אותו ערב שרטה המערערת את המנוח בכתפו באותה סכין ולא קרה לו דבר משמעותי.

14.

השאלה אם המעשה הקטלני היה מלווה בהחלטה להמית אם לאו תלויה בכל נסיבות העניין (ראו ע"פ 4932/00 יעקבלב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(4) 30, 35 (2002)). "...ייתכנו נסיבות, בהן יתבצע מעשה שתוצאותיו קטלניות, אך לא יילמד ממנו על קיומה של החלטה להמית, כי מכלול הנתונים אינו תומך בהסקת מסקנה כאמור" (ראו ע"פ 402/87 מדינת ישראל נ' גנדי , פ"ד מב(3) 383, 394 (1988)). ודוק: לא אוכל לומר כקביעה ודאית שהמערערת לא התכוונה להרוג את המנוח. ערה אני לכך שפעמיים ציינה המערערת בשחזור כי פעלה "עם כל הכוח" (ראו ת/13, בעמ' 12-11). גם טיב הדקירה מצביע לכיוון של כוונת קטילה. בית המשפט המחוזי ציין כי המערערת עשתה שימוש בסכין גדולה, עם להב ארוך כאשר הדקירה עצמה היתה באזור הלב. בית המשפט המחוזי אף הפנה לחוות דעתו של פרופ' היס (ת/34) שביצע נתיחה בגופת המנוח. מחוות דעתו של פרופ' היס עולה כי מותו של המנוח נגרם מנזק חמור ללב ולריאה השמאלית בעקבות פצע דקירה שנגרם על ידי להב עם שפה אחת מושחזת, באורך של לפחות 12 ס"מ וברוחב עד כ- 8.3 ס"מ . עניינים אלה אכן מכריעים לכיוון של קיומה של החלטה להמית. לא אוכל לומר, כאמור, שהמערערת לא התכוונה לגרום למוות אך נותר בליבי בעניין זה ספק: מדובר בנעיצת סכין אחת (ראו עניין יעקבלב , לעיל בעמ' 34). המערערת יכולה היתה לכאורה, לו רצתה לגרום למוות, להשלים את המלאכה ולהמשיך ולדקור את המנוח משנוכחה לדעת שהוא ממשיך לצעוד כמה צעדים, דהיינו שאולי לא הצליחה, אך המערערת לא עשתה כן. בנסיבות דומות, קבע בעבר השופט א' מצא:

"עובדה נוספת שאליה לא התייחס בית-המשפט המחוזי הייתה כי לאחר שדקר את המנוח שתי פעמים-ואף שהמנוח נותר עומד על מקומו- לא המשיך המערער לדוקרו אלא הניח לו והסתלק לדרכו.

(ע"פ 5446/99 אלימלך נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(4) 49, 56 (2002)).

ובפרשה אחרת ציין השופט מ' בייסקי:

"אם אמנם הייתה למערער כוונת קטילה, כפי שיוחס לו, תמוה כי הוא הסתפק בדקירה אחת, שלאחריה אמנם זב המנוח דם רב, אך לא התמוטט ועדיין עבר זמן רב למדי, כשהמנוח עומד על רגליו וממתין עד אשר הושגה מונית שהסיעה אותו לבית-חולים. ואילו המערער התרחק מהמקום לכיוון ביתו כשהוא רואה את המנוח פצוע אך עומד וממתין עד שיושג רכב להסיעו. לא היה כאן מקרה של הסתלקות מבוהלת תוך סברה כי אכן הושלם מעשה הקטילה, כפי שמיוחס לו שהתכוון, אלא להפך: בעת שעזב המערער הוא ידע כי המנוח חי, וספק אם יכול היה לדעת כי תוצאת הדקירה האחת תהא קטלנית. התנהגות זו ספק אם היא מתיישבת עם כוונת קטילה, כנדרש להרשעה ברצח" (ע"פ 139/86 עאזם נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(3) 343, 351 (1987) (להלן: עניין עאזם )).

בעניינו לא רק שהמערערת לא המשיכה לדקור את המנוח, היא אף ניסתה לעזור לו. בית המשפט המחוזי ציין כי חאזם מסר בעדותו:

"...התרחקתי ואז הנאשמת היתה מעל נאסים מנסה לעזור לו אז אחד השוטרים ביקש שמישהו יזיז אותה ממנו".

בא כוח המערערת טען כי משהבחינה המערערת שהמנוח נפל והתמוטט, לאחר הדקירה הקטלנית, היא החלה לזעוק לעזרה, שפכה עליו מים ודאגה שיטפלו בו. בית המשפט המחוזי קבע כי "אין מחלוקת כי הנאשמת ניסתה לעזור למנוח לאחר שהוא התמוטט בעקבות הדקירה הקטלנית...". במכלול הנסיבות שפורטו נותר כאמור בליבי ספק בדבר הכוונה להמית. בהקשר זה יפים הדברים הבאים שנאמרו בעניין עאזם :

"'...מה שטעון הוכחה אינו טבעיות או סבירות של התוצאה, כי אם הלך רוחו של הנאשם; ואף אם התוצאה טבעית היא וצפויה, זכאי הנאשם ליהנות מכל ספק סביר שמא לא התכוון אליה'. יש לפעמים, שהתנהגותו של נאשם לאחר המעשה מלמדת ומשליכה גם על המעשה עצמו; הדבר עשוי להיות בעל חשיבות, כאשר מתחקים אחרי כוונה להרוג, אשר בדרך כלל נלמדת מהנסיבות" (עניין עאזם, לעיל בעמ'

351-350).

15.

ההגנה טוענת כי המערערת פעלה כפי שפעלה על רקע אירועי אלימות שהיו לה עם גברים שפגעו בה בעבר (כפי שגם עולה מאחד הקטעים שצוטט לעיל). לעניין זה ביקשה ההגנה להגיש בשלב הערעור ראיות נוספות. לא ראיתי טעם להתיר הבאת ראיות בשלב זה. אין בכוחן של הראיות לבסס טענת הגנה עצמית או אפילו טענת הגנה עצמית מדומה אותה לא העלתה המערערת בהזדמנות הראשונה.

עם זאת פתוחה הדרך בפני ההגנה לבקש להגיש את הראיות האמורות לעניין העונש.

16.

לאור כל האמור אציע לחברי לבטל את האישום ברצח ובמקום זאת להרשיע את המערערת בעבירה של הריגה, וזאת עקב ספק בשאלה אם היתה למערערת כוונה להמית את המנוח. המזכירות תיקבע את התיק מחדש בפני הרכב זה לצורך ראיות וטענות לעונש, ולאחר מכן יינתן פסק דין סופי. בינתיים תישאר המערערת במעצר.

ש ו פ ט ת

השופט א' רובינשטיין :

מסכים אני לחוות דעתה של חברתי השופטת נאור, כי נוכח ספק בכוונה להמית, ובה בלבד, יש מקום להמרת ההרשעה מרצח להריגה. זאת, מטעמי חברתי. מן הצפיה בקלטת השחזור עולה, כפי שגם ציינה חברתי, כי המערערת דיברה פעמיים על דקירה "עם כל הכוח", ואכן היה פצע הדקירה עמוק; ועם זאת מנגד עומדות - בכף האחרת - כלל האינדיקציות שתיארה חברתי, ושעמן אני מסכים. ואולם, אבקש להטעים כי לדידי אין ספק לגבי דרגתה הגבוהה של עבירת ההריגה במקרה דנא, שהיא מעין הסוג של "שוגג קרוב למזיד" במשפט העברי ( בבלי בבא קמא ל"ב, ב') . הנפה מכוונת של מאכלת - כזאת היתה סכין המוות - ונעיצתה בגוף הזולת כך שלבסוף קופדו חיים, אינה רחוקה מן הרצח, ואך כפסע ביניהם. עמנו המצב החוקי דהאידנא, אך לא למותר לשוב ולציין, גם בהקשר זה, כי בית משפט זה הזכיר לא אחת את הרעיון לעיצוב עבירת רצח מדרגה שניה. עבירה זו "באה ליצור דרגה שבין רצח להריגה, ויסודה בחקיקה מדינתית בארה"ב. עניינה במקרים מסוימים הפחתה ביסוד הכוונה 'תחילה' להבדיל מכוונה גרידא" (חוות דעתי בע"פ 7942/04 בן שיטרית נגד מדינת ישראל (לא פורסם) והאסמכתאות דשם ). ועוד, במשפט העברי שליח בית דין המוסיף רצועה למלקות הניתנות לפלוני מעבר לאשר אמדו את יכולת אותו אדם לשאתן, או הזורק אבן לרשות הרבים והרג אדם - הם בחינת

שוגגים הקרובים למזידים ( בבא קמא, ל"ב, ב'), ומשום כך אינם נקלטים ככלל - למעט חריגים - בעיר מקלט, המיועדת להורג בשגגה; וכדברי הרמב"ם ( הלכות רוצח ושמירת נפש, י', ד') "ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון, והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה, או שהיה לו להיזהר ולא נזהר, ודינו שאינו גולה, מפני שעניינו חמור אין גלות מכפרת לו ואין ערי מקלט קולטות אותו". ברי כי את מושג השגגה יש לפרש באורח תלוי מקרה. לענייננו שלנו, לדרגת ההריגה בה עסקינן השלכות לעניין העונש, שאליהן יהא מקום להידרש בשלב גזירת הדין, אך ראיתי לנכון לציין זאת כבר עתה, שכן כאמור, עסקינן במצב שהיה קרוב עד מאוד לעבירת הרצח.

ש ו פ ט

השופטת ע' ארבל :

במבט ראשון, נטיתי לאמץ את קביעותיו העובדתיות ומסקנותיו של בית המשפט המחוזי, אשר הרשיע את המערערת בעבירה של רצח בכוונה תחילה.

ואמנם,

מהלך העניינים שתחילתו בדקירת המערער בכתפו, המשכו בהסתרת הסכין באוהל וסופו בנטילת הסכין ודקירת המנוח בסמוך ללב "בכל הכוח" מצביעים, על פניהם, על החלטה להרוג.

עם זאת, לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ועיון בחומר, שכלל צפייה בקלטת השחזור בזירת האירועים והתרשמות, גם אם אמצעית, מן המערערת, מסכימה אני עם מסקנתה של חברתי השופטת נאור, כי קיים ספק באשר ליסוד ההחלטה להמית. בעניין זה, ברצוני להוסיף מספר הערות.

בית משפט זה עמד פעמים רבות על היעדרם של כלים מתמטיים או נוסחאות אנליטיות מדויקות שבכוחם להכריע בשאלת קיומה של החלטה להמית עובר לביצוע מעשה קטלני (ראו למשל דבריי בע"פ 7942/04 בן שיטרית נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.11.07) (להלן: עניין בן שיטרית ); ע"פ 4932/00 יעקבלב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(4) 30, 37-35 (2002) (להלן: עניין יעקבלב ). כפי שנאמר לא אחת, ההחלטה להמית הינה יסוד נפשי פנימי טהור שמבחנו סובייקטיבי. בית המשפט אינו בוחן כליות ולב. אין ביכולתו להחזיר את מחוגי השעון לאחור ולדלות ממוחו של הנאשם את טיב מחשבותיו ותחושותיו עובר לביצוע המעשים בהם הואשם ובעת ביצועם (ע"פ 4191/05 אלטגאוז נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 25.10.06)).

בהיעדר אמצעי מדידה מדויקים, נעזר בית המשפט בכלים האובייקטיבים הנתונים בידיו ובניסיון החיים כדי לגבש אינדיקציות לקיומה או להיעדרה של כוונה והחלטה להמית. אינדיקציות אלו שאובות, בין היתר, מפעולותיו של הנאשם עובר, במהלך ולאחר מעשה ההמתה ומן החזקה כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו ( ע"פ 288/78 איזדמיר נ' מדינת ישראל , פ"ד לד (2) 200 (1979); עניין בן שיטרית ) . כך, ככל שהסיכון שיוצר הנאשם במעשהו לחיי הקורבן חמור יותר וודאי יותר, ישמש המעשה אינדיקציה לכוונה להביא למימושו (ראו יעקב קדמי על הדין בפלילים-חוק העונשין 1112 (2006)). במובן זה, דקירה, ואפילו אחת היא, עשויה להצביע על כוונת קטילה, במיוחד אם היא מכוונת לאיבר גוף חיוני ואם היא נעשית בעוצמה (ראו ע"פ 524/86 חזקיה נ' מדינת ישראל , פ"ד מא(3) 653 (1987); ע"פ 68/79 מוגרבי נ' מדינת ישראל , פ"ד לד(1) 582 (1979)). לצד זה, עשויה בריחתו של הנאשם מן הזירה לאחר האירוע, תוך שהוא נמנע מלסייע לקורבן או להזעיק עזרה, להצטייר כחוליה ברצף המעשים שנועדו להביא למותו של המנוח, ולספק אינדיקציה נוספת לקיומה של כוונה להמית (ע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 11.5.06) פסקה 67 לפסק הדין).

"אינדיקציה" אמרנו, ולא "מסקנה". כך אמרנו ולא בכדי. אף שכל פעולה בנפרד יכולה לשמש אינדיקציה לקיומה או להיעדרה של כוונה, מסקנה בדבר כוונה להמית תילמד מ מכלול הנסיבות המרכיבות את המערכת העובדתית, מן האינטראקציה בין כל נסיבה ונסיבה ומהשתלבותן של הנסיבות יחד לכדי תמונה שלמה. במרכזה של כל מערכת עובדתית עומד נאשם סובייקטיבי אשר אינו מחויב לכלים האובייקטיבים המוחלים עליו אך מכוח התקיימותם במרבית המקרים (עניין איזדמיר , בעמ' 205). כך, אף כי דקירה בעוצמה רבה באזור הלב תספק ברגיל סממן רב משקל לקיומה של כוונה להמית, יכולות נסיבותיו של מקרה אחר להצביע על כך שלא התגבשה מראש כוונה לפגוע בקורבן, או למצער לפגוע בו דווקא באזור זה, או כי קיים ספק לגבי קיומה של כוונה כאמור (עניין יעקבלב , בעמ' 36; ע"פ 402/87

מדינת ישראל נ' גנדי, פ"ד מב(3) 383 (1988)). אין לקבוע איפוא באופן קטגורי כי יסוד התנהגותי כזה או אחר משליך אוטומטית על היסוד הנפשי. קביעה מעין זו הייתה הופכת את הדין הפלילי לדין של אחריות מוחלטת באופן מעשי ומרוקנת מתוכן את עיקרון האשם (ראו יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין 283 (2008)).

אף כי נחה דעתי כי צדק בית המשפט קמא בדחותו את

טענת המערערת להגנה עצמית, כחברתי השופטת נאור, גם בי הותירו רכיבים מסוימים במכלול הנסיבות, ובהתנהגותה של המערערת בפרט, ספק בדבר כוונתה להמית את המנוח. כך היא הקטטה וחילופי הדברים שקדמו לדקירה הקטלנית, אשר הציתו בולמוס של התרחשויות שסופן בריצתה של המערערת לאוהל ונטילת הסכין אותה הטמינה שם קודם לכן. אף כי החלטה להמית עשויה להתגבש "כהרף עין" (עניין בן שיטרית ; ע"פ 624/89

יחזקאל נ' מדינת ישראל , פ"ד מה(3) 705, 714 (19 91)), הרצף המהיר של האירועים, סערת הרוחות ועוצמת הרגשות מעלים תהיות לגבי הפעלתו של שיקול דעת וגיבוש החלטה עובר ואף צמוד למעשה ההמתה (ראו ע"פ 5031/01 פלונית נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1) 645 (2003); ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל , פ"ד נה(3) 459, 468-467 (2001)). כך היא הדקירה הבודדת שביצעה המערערת במנוח אשר בצוותא עם דבריה בחקירתה במסגרתם הכחישה כי רצתה להביא למותו, מעוררים ספק באשר לכוונתה לגרום לתוצאה הקטלנית (השוו: ע"פ

5266/05 זלנצקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.2.07), פסקה 51 לפסק הדין). כך היא גם התנהגותה לאחר המעשה, ובכלל זה קריאתה לעזרה וניסיונה להצילו (השוו: עניין סטקלר ).

צירופן של הנסיבות האמורות, ובכללן דבריה הספונטאניים של המערערת בקלטת השחזור, לכדי מכלול, מקשים על קביעה קונקלוסיבית כי יסוד ה"החלטה להמית" אמנם התקיים במערערת. אמת הדבר, כמו בנוגע לעצם ביצוע העבירה, גם לגבי האינדיקציות המקלות, אין לדעת מה הניע את המערערת לפעול כשפעלה. כך, אין לדעת אם הימנעותה של המערערת מלהוסיף ולדקור את המנוח נבעה באמת מתוך בחירה, בהינתן האנשים הנוספים שהיו בסביבה בעת ביצוע המעשה. אין גם לדעת בוודאות אם ניסיונה להציל את המנוח ממוות נבע מרצון כן להצילו או מפחד מאימת הדין. ברי כי נסיבות המקרה מציבות אותו ברף העליון של עבירות הריגה, הנושק במאפייניו ובחומרתו לעבירת הרצח. עם זאת, ככל נאשם זכאית גם המערערת כי הספק הקיים בנוגע להחלטתה להמית את המנוח, יפעל לטובתה.

במאמר מוסגר ומעבר לנדרש יצוין, כי המערערת הזכירה בחקירתה, בקטע שצוטט על-ידי חברתי, מעשי אלימות שבוצעו בה בעבר. אכן, אין לדעת מה היה טיב השפעתן של מערכות היחסים האלימות שהיו מנת חלקה של המערערת עם בני זוגה בעבר, על האופן בו הגיבה במקרה זה. בית משפט זה עמד זה מכבר על הקשר שבין מצוקה נפשית קשה הנגרמת כתוצאה מאלימות נמשכת מצד בן הזוג לבין התנהגות פלילית מצד האישה (ע"פ 6353/94 בוחבוט נ' מדינת ישראל , פ"ד מט(3) 647 (1995); ע"פ 7832/00 יעקובוב נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(2) 534 (2002); ע"פ 1855/05 פרישקין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.3.08)). אכן, ברוב המקרים בהם פעלה האישה באלימות במה שזכה לכינוי "סינדרום האישה המוכה", כוונה אלימות זו כלפי בן הזוג המכה. בספרות הובעה הדעה כי "סינדרום האישה המוכה" עשוי ללבוש צורה של תסמונת פוסט טראומתית ולגרור עמו שינויים התנהגותיים בקרב האישה ( Mary A. Dutton & Lisa A. Goodman "Posttraumatic stress disorder Among Battered Women: Analysis of Legal Implications" 12 Behavioral Sciences and the Law (1994) 215, 228-229 ). היקף התפרסותו של השינוי ההתנהגותי אינו עניין לענות בו עתה שכן האלימות שחוותה המערערת מצדו של בן זוג קודם לא הועלתה בקשר לאשמה שיוחסה לה והסנגור שטען כל שניתן למרשתו בפנינו לא ביקש לטעון לענישה מופחתת. ברי גם

שהדבר לא ניתן להיעשות בהיעדר תשתית ראייתית וחוות דעת מקצועית לביסוס הטענה.

כל דבר בעתו, ובית המשפט ידון בשאלה כשיידרש לכך.

סוף דבר, מצאתי להצטרף לעמדת חברתי השופטת נאור, לבטל את הרשעת המערערת בעבירת רצח ולהרשיעה תחתיה בעבירה של הריגה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור, לבטל את האישום ברצח ובמקום זאת להרשיע את המערערת בעבירה של הריגה. כאמור, המזכירות תיקבע את התיק מחדש בפני הרכב זה לצורך ראיות וטענות לעונש, ולאחר מכן יינתן פסק דין סופי.