ע"פ 9396/09 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בתאריך 27.12.08, עם תחילתו של מבצע "עופרת יצוקה", פרצו מהומות והפרות סדר במקומות שונים, ובין היתר, בנצרת. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי נטען, כי המערער, שהיה אותה עת קטין (יליד חודש אוקטובר 1991), השתתף בידוי אבנים לעבר ניידות ושוטרים, ובגין כך יוחסו לו עבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, תקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, ניסיון להיזק לרכוש במזיד ומהומה במקום ציבורי, עבירות לפי סעיפים 332(3), 274(2), 452 ו-194(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. המערער כפר בעובדותיו של כתב האישום, ובתום שמיעתן של הראיות החליט בית המשפט המחוזי להרשיעו בעבירות שיוחסו לו למעט שינוי אחד, היינו, במקום עבירה מוגמרת של תקיפת שוטר, הוא הורשע בניסיון לעבור עבירה זו. בהמשך נדון המערער ל-6 חודשי מאסר על דרך של עבודות שרות, ו-18 חודשים מאסר על-תנאי.

2.

הערעור שבפנינו מופנה נגד הרשעת המערער, ולחלופין, כנגד העונש. נטען, כי ההרשעה נסמכת על עדותו היחידה של השוטר אודי חן, וענין זה לבדו חייב את בית המשפט קמא לנקוט בזהירות יתרה כדי להימנע מתוצאה שגויה. נטען, כי בית המשפט המחוזי "התעלם בהכרעת דינו מן העובדה כי עומדת לפניו ראיית זיהוי יחידה... ולא נתן דעתו לעובדה כי מדובר בזיהוי ספונטאני, שנערך בתנאים אובייקטיבים קשים" (סעיף 37 לנימוקי הערעור). באותה רוח נטען כי בית המשפט שגה כאשר לא קיים את חובתו "לבדוק את עדות הזיהוי שעמדה לפניה במבחן האובייקטיבי ובכך לא יצא ידי חובתו בבדיקת ראית הזיהוי כפי שהדבר מתחייב מהלכות בית המשפט העליון" (סעיף 38 לנימוקי הערעור).

3.

טיעון זה מופרך מיסודו, ונדמה כי אין טוב יותר מאשר להפנות לדבריו של בית המשפט המחוזי בסעיפים 6-4 של הכרעת הדין:

"להתייחסות מיוחדת צריכה עדותו של השוטר אודי חן, באשר הוא היחיד שקשר את הנאשם לאירוע. השוטר חן הגיע לזירה יחד עם שוטרים נוספים, חלק מן השוטרים 'פרקו' מן הניידת, זו המשיכה קמעא בנסיעה ואז עצרה, שאז יצא השוטר חן מן הניידת, לאחר שזיהה את הנאשם מיידה אבנים לעבר השוטרים והניידת, רץ לעברו ועצרו. הואיל וזוהי העדות היחידה בעדויות התביעה, שהיה בה כדי לקשור את הנאשם לאירוע האלים, שבתי ושאלתי את העד חן אם זיהה בוודאות את הנאשם כמי שיידה אבנים, והעד עמד על עדותו, לפיה האיש שעצר היה מי ששניות אחדות קודם לכן ידה לעברו אבנים. לאחר שמיעת העדות, שכאמור עומדת לבדה, ככל שהיא קושרת את הנאשם לאירוע, ועל רקע שאר הראיות שנגבו במהלך המשפט, נחה דעתי, בלא שנותר בלבי ספק סביר, כי הנאשם ידה אבנים לעבר השוטרים והניידת. עם הגעת השוטרים למקום הם ראו צעירים מיידים אבנים. סביר לגמרי בעיני, כי השוטר חן התבונן בנאשם כשהוא מיידה אבנים ורץ לעברו כשהוא שומר על קשר עין עמו, עד כי עצרו. אין מדובר במרחק רב (במקום ובזמן) מרגע זיהוי המיידה ועד לתפיסתו מדובר בשניות אחדות, ובמטרים ספורים שחצצו בין רגע הידוי ומקומו של השוטר חן בעת הזיהוי ועד לרגע ולמקום המעצר, בהתאמה. בתום אלו יכול היה בהחלט השוטר לשמור על קשר עין עם מיידה האבנים".

הנה כי כן, לא זו בלבד שמעיניו של בית המשפט המחוזי לא נעלמה העובדה כי מדובר בעדות מפלילה יחידה, אלא שהוא טרח טרחה רבה לנמק מדוע החליט לבסס עליה את הרשעת המערער, תוך התמודדות גם עם סתירות שנתגלו בה (סעיף 5 להכרעת-הדין). בתוך כך ציין בית המשפט את גרסתו המוזרה, בלשון המעטה, של המערער, לפיה לא הבחין כלל בהתפרעות, ואפילו העובדה שהשוטרים השתמשו ברימוני הלם נעלמה מעיניו. למעלה מן הדרוש נוסיף, כי בעת שהשוטר חן עצר את המערער הוא מצא על ידיו "סימני אבק" (ראו ת/8 ועמ' 36 לפרוטוקול הדיון), ומותר לתהות כיצד מתיישב ממצא זה עם מי שלטענתו אכל זה עתה "בגט" (ראו ת/5א' ועמ' 49 לפרוטוקול). ולעניין הזיהוי נדגיש, כי אמנם השוטר חן שגה בתיאור צבע החולצה שלבש המערער (חומה במקום ירוקה), אולם עד זה הוסיף כי המערער לבש "מכנס ג'ינס" ו"מעיל אפור", ואלה תואמים היטב את לבושו של המערער שעה שנעצר וכפי שניתן לראות מלוח התצלומים ת/1א'.

נוכח כל אלה אנו סבורים כי בית המשפט המחוזי היה רשאי גם רשאי שלא ליתן אמון בגרסת המערער, וגם בכך יש כדי לחזק את עדותו של השוטר חן, שהרי ההיגיון מחייב כי נאשם שלא חטא לא יידרש למסור גרסה כוזבת כדי להוכיח את חפותו.

4.

לסיכום, בפנינו הכרעה בשאלות של עובדה ומהימנות בה אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, ולא מצאנו כי הוכחה בפנינו עילה לחרוג מהלכה זו במקרה הנוכחי. גם בעונש לא גילינו חומרה כלשהי, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור על שני חלקיו.

הממונה על עבודות השירות המתבקש להודיע, בתוך 30 ימים, אם המערער מתאים לשאת בעונש מאסר בדרך של עבודות שירות, ומה המקום שהוא מיעד לו. לאחר קבלת חוות הדעת, נשלים את פסק הדין הערעור.