ע"פ 94/01 דוד פדלון נ. מדינת ישראל

המערער הסיע במכוניתו טרמפיסטית. הוא סטה מן הדרך לדרך צדדית, עצר את המכונית ונשק את המתלוננת על פיה שלא בהסכמתה. המתלוננת מחתה ודרשה מן המערער להניח לה, אך הוא גבר עליה בכוח והחדיר את אצבעו לאיבר מינה. המערער גם איים לבעול את המתלוננת, אך בטרם הספיק לבצע את זממו הצליחה המתלוננת להמלט על נפשה. בשל מעשים אלה הואשם המערער, והורשע לאחר שמיעת ראיות, בעבירת אינוס ובמעשה מגונה בנסיבות של אינוס. בית המשפט המחוזי גזר על המערער עשר שנות מאסר, שבע שנים מתוכן מאסר בפועל. הערעור שלפנינו מופנה נגד הרשעת המערער בעבירה של מעשה מגונה, בנוסף להרשעתו בעבירת אינוס, וכנגד חומרת העונש.

האשמתו של המערער בעבירה של מעשה מגונה התבססה על העובדה שנשק את המתלוננת על פיה שלא בהסכמתה. הסניגור טען כי מעשה זה היה חלק ממסכת המעשים שבעטיים יוחסה למערער עבירת אינוס, ומשום כך לא היה זה מן המידה לייחס לו בכתב האישום עבירה של מעשה מגונה בנוסף לעבירה של אינוס. הטענה, לפי מהותה, היא טענה נגד כתב האישום שעל המערער היה לטוענה, אילו רצה בכך, לפני מתן התשובה לכתב האישום.

במקרה שלפנינו, הטענה לא נטענה בשלב המקדמי, ואף לא בשלב הסיכומים לפני בית המשפט קמא; אלא שבא-כוח המדינה, בתשובתו לערעור, לא התנגד לביטול הרשעתו של המערער בעבירה של מעשה מגונה. החלטנו לנהוג בעניין זה על-פי הסכמת הצדדים, וזאת מבלי לנקוט עמדה עקרונית בשאלה אם בעצם האשמתו של המערער בעבירה של מעשה מגונה על-ידי התביעה, או בהרשעתו בעבירה זו על-ידי בית המשפט המחוזי, נפל פגם שבכוחו להצדיק התערבות של ערכאת הערעור.

ביטול הרשעתו של המערער בעבירה האמורה אינו מצדיק הפחתת העונש שנגזר עליו. העונש הוטל על מכלול המעשים שהוכחו נגד המערער. המעשים היו חמורים, ועל רקע עברו הפלילי, הכולל הרשעות קודמות בעבירות אלימות, אין לדעתנו כלל מקום לומר כי העונש שנגזר עליו הוא חמור יתר על המידה. הסניגור טען לפנינו כי המערער סובל ממחלת לב וייתכן כי יזדקק לניתוח. נוכל להניח כי מצב בריאותו של המערער ידוע לשירות בתי הסוהר אשר ידאג לכך שהמערער יזכה במסגרת מאסרו לטיפול הרפואי שהוא זקוק לו.

הערעור על הכרעת הדין מתקבל במובן זה שההרשעה בעבירה של מעשה מגונה מתבטלת; ואולם הערעור על גזר הדין נדחה והעונש שהוטל על המערער בבית המשפט המחוזי נותר על כנו.