ע"פ 940/09 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

במעשים קשים חטא המערער, קשים מאין כמותם. הוא אחיהם של נ', קטין יליד שנת 1991, ח' – ילידת חודש נובמבר 1994, ג' – ילידת חודש ינואר 1997, ו-ת', ילידת חודש דצמבר 2000. נטען, כי מאז היתה ח' בת 7 שנים ועד שמלאו לה 12, ביצע המערער בגופה עבירות מין שונות – אינוס, ניסיון לאינוס ומעשים מגונים. את מעשיו באחותו החל המערער בעת שאף הוא היה קטין (בן 13), ועם חלוף השנים הם הלכו והסלימו עד למגע מיני ממש. לא נחזור על תאור המעשים שהובאו בהרחבה בכתב האישום המתוקן מחמת כבודם של הקורבנות, ונדגיש רק זאת שעבירות מין ביצע המערער גם באחותו ג', תוך שאחיו נ' נוטל חלק בכך. להשלמת התמונה נוסיף, כי אין זו התנסותו הראשונה של המערער בפלילים, הואיל ובשנת 2001 הועמד לדין, בין היתר, בעקבות תלונתה של ח' על מעשים מגונים שביצע בה. בסופו של אותו הליך נדון המערער לשהייה במעון פתוח במשך שנתיים, אולם כפי שעינינו רואות, הוא לא הפנים את הפסול שבמעשיו, וכתב האישום הנוכחי הוא ראיה לכך.

2.

בחודש חשוון התשס"ח (אוקטובר 2007) הציגו באי-כוח הצדדים בפני בית המשפט המחוזי הסכם טיעון, בגדרו הודה המערער בעובדותיו של כתב אישום מתוקן, והם עתרו בצוותא לדון אותו לשש שנות מאסר.

בבואם לגזור את העונש נחלקו שופטי המותב של בית משפט קמא בדעותיהם. שופטות הרוב (ש' דותן וד' גנות) החליטו לדחות את המלצת הצדדים, ודנו את המערער לעשר שנות מאסר ושלושים חודשים מאסר על-תנאי. שופט המיעוט (ש' שוחט) תמך במתווה הענישה עליו המליצו הצדדים.

בערעור שבפנינו מלין המערער על חומרת העונש.

3.

ההתלבטות שקדמה להכרעה בערעור היתה קשה. כאמור, העבירות בהן חטא המערער חמורות הן ומעוררות חלחלה ושאט נפש. הוא עשה לו נוהג לספק את תאוותו באחותו, ילדה צעירה ותמימה, שהמערער ראה בה מטרה נוחה וזמינה לסטייתו. מעשיו נמשכו שנים רבות, והם לוו לעתים בהפעלתו של כח והטחת איומים בקורבנות, וכל זאת על אף שלנגד עיניו ניצב תמרור אזהרה בדמות ההליכים המשפטיים שננקטו נגדו בעבר. לא זו אף זו, מדו"ח המסוכנות שהוגש לערכאה הדיונית הוגדרה מסוכנותו של המערער לחזור ולבצע עבירות, כגבוהה.

אולם, מול שיקולי חומרה אלה עמדו לנגד עיני המשיבה שיקולים שגם עליהם היתה מצווה לתת את דעתה, ולהלן אחדים מהם: בעת שהמערער החל לבצע את העבירות היה בן 13 בלבד; העדתן של אחיותיו, במיוחד נוכח גילן הצעיר, היתה עלולה להסב להן נזק ומסכת סבל נוספת; המערער הוא תוצר של משפחה בעייתית ביותר (האב עזב את הבית לפני שנים רבות וקשריו עם משפחתו אינם רצופים); להודאת המערער נודעת חשיבות במישור הטיפול בקורבנות ובניסיונות לשקמן;

לבסוף, נטען כי בפני המשיבה עמדו קשיים ראייתיים להוכחתו של כתב-האישום. נוכח שיקולים אלה איננו סבורים כי נפל פגם בתוצאה העונשית עליה המליצו הצדדים (באשר לשיקולים לעניין זה ראו ע"פ 1059/98 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נז()1) 577 (25.12.2002), ולפיכך אנו מקבלים את הערעור ומעמידים את תקופת המאסר בה ישא המערער בפועל על 6 שנים. המאסר על-תנאי שנגזר למערער, יעמוד בעינו.