ע"פ 9406/06 בני חנוכוב נ. מדינת ישראל

השופטת מ' נאור :

1.

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט אלון) בכך שהוא יחד עם אייל אלפסי ביצעו שוד במעדניה בבאר-שבע. הוא מערער על הרשעתו ולחלופין על חומרת עונשו: 45 חודשי מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי של 18 חודשים.

2.

ב-3.1.2006 סמוך לשעה עשר בערב שדדו שני רעולי פנים, המערער ואלפסי, שאחד מהם היה מצויד באקדח מעדניה בבאר-שבע. לאחר השוד השניים יצאו יחד מבית המערער, אך כשהבחינו בניידת התפצלו לכיוונים שונים. אלפסי נעצר סמוך לפתח ביתו של המערער זמן קצר לאחר ביצוע השוד וברשותו נתפס סכום של 2,230 ש"ח, שהוא סכום השווה למחצית הסכום שהושג בשוד. בהודעתו הראשונה מסר אלפסי כי ביצע את השוד לבדו, ואולם בהמשך ליל מעצרו מסר גרסה מפורטת לפיה תכנן את השוד עם המערער בביתו של זה האחרון, ויחד ביצעו את השוד. המערער, כך מסר אלפסי, החזיק באקדח והוא, אלפסי לקח את הכסף. המערער החביא את כובעי הגרב והנשק בהם עשו שימוש, השניים התחלקו בכסף והלכו לביתו של המערער. גם בסיור ההולכה וההצבעה - מסר אלפסי כי המערער היה זה שהשתתף עמו בשוד. אלפסי סרב לעימות עם המערער וציין כי הוא חושש לחייו.

3.

אלפסי הודה על פי כתב אישום מתוקן, במסגרתו הוזכר המערער כמי שנטל עמו חלק בשוד ודינו נגזר בנפרד. ואולם בבית המשפט העיד אלפסי במשפטו של המערער כי אומנם ביצע את השוד עם אחר, אך אותו אחר לא היה המערער אלא אדם ממנו הוא חושש. בגרסתו זו התמיד בעדותו. בית המשפט הרשיע את המערער על סמך גרסתו המפלילה של אלפסי שנמסרה במשטרה, עליה הסתמך כאמור בסעיף 10א לפקודת הראיות. עו"ד קאזיס, בא כוח המערער עשה כל מאמץ לקעקע את ממצאיו של בית המשפט המחוזי ולשכנענו להתערב במסקנותיו, אך לאחר עיון בחומר הראיות אציע לחברי שלא להתערב בממצאים שנקבעו, ולדחות את הערעור.

4.

ברור שאלפסי לא ביצע את השוד לבדו, אלא היה לו שותף. הקופאית העידה כי השוד בוצע בידי שניים. גדר הספקות הוא האם המערער השתתף עם אלפסי בשוד, או שהיה זה אדם אחר, אלמוני, כפי גרסת אלפסי בבית המשפט. בית המשפט הכריע לטובת האפשרות הראשונה, ובצדק עשה כך: בית המשפט ציין כי עדותו של אלפסי בבית המשפט הותירה רושם בלתי אמין. המעיין בעדותו של אלפסי אינו יכול להתרשם באופן שונה. בית המשפט דחה טענה של אלפסי לפיה הוכה על ידי השוטרים ועל כן הפליל את המערער. לגרסתו המפלילה של אלפסי מצא בית המשפט כמה חיזוקים. האחד, עדותה של אשת אלפסי שסיפרה על כך שכששאלה את אלפסי לאחר חקירתו מניין הכסף סיפר לה שהמערער נתן לו אותו. גרסתו של אלפסי בעניין אותו אלמוני – גרסה כבושה היא. עוד שם בית המשפט דגש על כך שכשהגיע המערער למשרדי החקירות הוא הציע לשוטרים שיביאו את האשה ששדדו אותה, ו"אני רוצה לראות אם היא תזהה אותי", כך אמר למרות שלא נאמר לו כי אשה היא שנשדדה. זהו, כך קבע בית המשפט, פרט מוכמן הידוע למי שנטל חלק בשוד. בעניין זה ניסה עו"ד קאזיס לשכנענו כי נאמר למערער, קודם לאמירתו זו כי הוא חשוד בשוד קופאית. בכך לא השתכנענו, אך מעבר לכך: כשנחקר המערער בעניין זה הוא כלל לא אמר שידע שמדובר בשוד של אשה. נהפוך הוא, טענתו היתה "לא אמרתי דבר כזה, ואם זה רשום זה שקר" (עמ' 59 לפרוטוקול).

לא מן המותר להזכיר, כחיזוק למסקנותיו של בית המשפט את העובדה שהמערער נראה עם אלפסי בפתח ביתו שלו בסמוך לשוד, ואת העובדה שהמערער שמר בחקירתו על זכות השתיקה.

5.

עו"ד קאזיס טען כי המערער אינו מתאים לתיאור שנמסר על ידי הקופאית. הקופאית דיברה על שני שודדים עם מבטא ערבי ואף טענה שהיו כהי עור ובעלי עיניים כהות. בדין לא נתן בית המשפט משקל לעניין זה: היום ברור לכל שהקופאית טעתה בסברה שמדובר במבטא ערבי. הרי היום ידוע שאלפסי היה אחד השודדים. השודדים חבשו מסיכות גרב והקופאית היתה שרויה בבהלה. גוון עורו של המערער הינו כהה, ולעובדה שצבע עיניו אינו כהה, מותר היה לבית המשפט לא לייחס משמעות רבה, נוכח שאר הראיות.

6.

סוף דבר: לא ראיתי מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט.

7.

עונשו של אלפסי עמד על 36 חודשי מאסר בפועל ועונשו של המערער על 45 חודשים. אלפסי הודה, ונהנה בשל כך מהקלה מסוימת. לדעתי הפער הקטן בענישה בין השניים עושה חסד עם המערער, ולא להיפך.

אציע לחברי לדחות את ערעורו של המערער על שני חלקיו.

ש ו פ ט ת

השופטת ע' ארבל :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט ח' מלצר :

אני מסכים.

ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור.