ע"פ 9416/02 מדינת ישראל נ. יעיש (בן סלומון ) יפרח

השופט א' גרוניס:

1.המשיב הורשע על פי הודאתו בביצוע עבירה של ניסיון לשוד בחבורה לפי סעיפים 25 ו-402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע השית על המשיב 6 חודשי מאסר לריצוי בפועל בעבודות שירות ו-12 חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים, וכן העמידו בפיקוח שירות המבחן למשך שנה אחת. המדינה מערערת על קולת העונש.

2.העובדות בהן הודה המשיב הן אלה: המשיב ושלושה אחרים חברו יחדיו לבצע שוד של עובד דואר המוביל ברכבו שקים ובהם כסף ודברי דואר. ביום המעשה אסף המשיב ברכבו את האחרים ובני החבורה נסעו לקניון באשדוד, שם עמדו לבצע את השוד. במקום האירוע כיסה המשיב את פניו וניגש יחד עם אחר לרכבו של עובד הדואר על מנת לבצע את השוד. העובד הבחין בשודדים ונמלט מן המקום ברכבו לפני שבני החבורה הצליחו לבצע את זממם. יצוין, כי שניים מבין שלושת השותפים נתפסו, בעקבות הודאה שמסר המשיב במשטרה. בית המשפט המחוזי השית על כל אחד משני השותפים שנתפסו, ואשר אף הם הודו במיוחס להם, 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל וכן מאסר מותנה. לגבי אחד מהם אף הופעל מאסר מותנה של 12 חודשים, מחציתו במצטבר ומחציתו בחופף לעונש שהוטל.

3.יש ממש בערעורה של המדינה. העונש שהוטל על המערער נוטה באופן מופרז לקולא. מעשה כמו זה שבו הורשע המשיב מחייב, דרך כלל, הטלת עונש מאסר לריצוי בפועל בין כתלי הכלא. נסיבות העניין אינן מצדיקות הטלתו של עונש כה קל כפי שקצב בית המשפט המחוזי. אכן, למשיב אין עבר פלילי, בעוד שלשותפיו יש הרשעות קודמות. לפיכך, בהחלט ניתן להבין עריכתה של הבחנה באשר לעונש בין השותפים לבין המשיב. עם זאת, הפער בין העונשים אינו מוצדק בנסיבות העניין. אף איננו מתעלמים מן האמור בתסקירים שהוגשו על ידי שירות המבחן, המצביעים על המצב הכלכלי הקשה של משפחת המשיב ועל כך ששליחתו למאסר עלולה להיות בעלת השלכות קשות. בסופו של יום, יש לומר שענישה של 6 חודשי מאסר לריצוי בפועל אינה נותנת משקל ראוי לאינטרס הציבורי, ובין היתר להרתעת הרבים.

4.אשר על כן, הננו מחליטים לקבל את הערעור ולהשית על המשיב 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל בניכוי ימי המעצר. המאסר המותנה שהושת יישאר על כנו וכן גם צו המבחן, אשר יחול מעת השחרור מן המאסר.

המשיב יתייצב לריצוי העונש במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר-שבע ביום 16.2.03 עד השעה 10:00.