ע"פ 944/08 יצחק אבו האני נ. מדינת ישראל

1.זוהי בקשה לעיכוב ביצוע עונש מאסר בפועל של 18 חודשים שהשית בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופט א' יעקב ) על המבקש, וזאת עד להכרעה בערעור שהגיש הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין.

2.המבקש, יליד 1971, הורשע בביצוע עבירות של חבלה בכוונה מחמירה ותגרה. על-פי העובדות שנקבעו בבית המשפט קמא, ביום 14.10.05 פרץ סכסוך בין צעירים ממשפחתו של המבקש לבין צעירים ממשפחת המתלונן. עקב סכסוך זה התפתחה קטטה, אשר במהלכה יידו המעורבים בקטטה אבנים זה על זה ואף נורו יריות באוויר. על מנת להתגונן מפני היריות שנורו, השתטח המתלונן על הקרקע. בעוד הוא שכוב כך על הקרקע, הגיע המבקש, כשבידו מוט ברזל גדול והלם במתלונן בכתפו ובראשו, עד שאיבד את הכרתו. כתוצאה מכך נזקק המתלונן לטיפול רפואי ואושפז בבית חולים.

3.שירות המבחן הגיש שני תסקירי מבחן. בתסקיר מיום 3.7.07 אפיין שירות המבחן את המבקש כבעל אינטליגנציה גבוהה, וכמי שמנהל בדרך כלל אורח חיים נורמטיבי. באותו תסקיר, נמנע שירות המבחן מהמלצה, מאחר שהמבקש לא לקח אחריות למעשה. בתסקיר מיום 10.12.07 ציין שירות המבחן כי המבקש הודה במעורבותו בעבירות והביע חרטה. באותו תסקיר, המליץ שירות המבחן על עונש כספי, מאסר על-תנאי והתחייבות להימנע מעבירה.

4.בית המשפט המחוזי הרשיע את המבקש בעבירות, לאחר פרשת הוכחות ובירור שאלת זיהוי התוקף. בדונו בענין העונש, התייחס בית המשפט בחומרה לעבירות, אף כי נתן דעתו גם לנסיבות מקילות – היות המבקש אדם נורמטיבי דרך כלל, איש עובד ושומר חוק. מצד שני, ציין בית המשפט כי אף שהמבקש הבין כי שגה בהתנהגותו, הוא נמנע מלקחת אחריות מלאה למעשיו, ולא הראה אמפטיה למתלונן. בית המשפט הוסיף: " הנאשם נעדר עבר פלילי, וכפי האמור בתסקיר, התרשמתי כי התנהגותו של הנאשם במהלך ביצוע העבירות אינה מאפיינת אותו, ויתכן כי מעד מעידה חד-פעמית. מאידך, חומרת העבירות ותוצאתן הקשה מחייבות ענישה משמעותית ". לאור זאת, גזר בית המשפט את עונש המאסר בפועל, וכן מאסר על תנאי ופיצוי למתלונן.

5.המבקש עותר לעיכוב ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בערעורו, אשר נסב הן על הרשעתו והן על חומרת העונש שנגזר עליו. טענות הערעור על ההרשעה מתמקדות בשאלת הזיהוי, והטענות לענין העונש נוגעות בעיקר לעונש המאסר שהוטל עליו, ולמשך תקופת המאסר.

המדינה מתנגדת לבקשה. לטענתה, לא מתקיימות כאן נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה מהכלל כי עונש יש לרצות מיד לאחר מתן גזר הדין. לטעמה, סיכויי הערעור אינם גבוהים, ואורך תקופת המאסר אינו מצדיק את עיכוב תחילת הריצוי כדי שלא לייתר את הערעור.

6.בנסיבות הענין, ולא בלי התלבטות, אני מחליטה להיענות לבקשה, ולעכב את תחילת ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש, וזאת עד להכרעה בערעור.

הטעם לכך נעוץ בעיקרו בהערכה כי הערעור עשוי להתמקד בענין העונש, ומתוך מגמה להותיר בידי בית המשפט שלערעור את מלוא שיקול הדעת העונשי להעריך את העונש הראוי במקרה זה. בהקשר זה, יש להניח כי בית המשפט יידרש להתייחס לחומרת המעשים והעדר לקיחת אחריות מלאה על-ידי המבקש. מנגד, יהיה צורך להעריך את הנסיבות המקלות, שיש לתת להן את המשקל הראוי, ובכללן, העדר עבר פלילי, היות המבקש אדם נורמטיבי, וקיום המלצת שירות המבחן בתסקירו השני להסתפק בענישה שאינה כוללת מאסר בפועל. מאחר שמדובר בתקופת מאסר לא ארוכה, קיים חשש כי אם יחל המבקש בריצוי עונשו טרם הדיון בערעור, עלול להישלל מבית המשפט שלערעור מלוא שיקול הדעת בענין העונש הראוי.

בנסיבות אלה, ומהנימוקים האמורים, אני מקבלת את הבקשה, ומורה על עיכוב ביצוע עונש המאסר שהוטל על המבקש עד להכרעה בערעורו.

תנאי השחרור התקפים עתה, יעמדו בעינם עד להכרעה בערעור.