ע"פ 948/97 צוברי צדוק נ. מדינת ישראל

השופט מ' חשין :

המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירות של אינוס וכליאת שווא, ונדון לארבע שנות מאסר בפועל ולשנת מאסר אחת על-תנאי. כן חייב בית משפט קמא את המערער לפצות את המתלוננת בסך של 5,000 ש"ח.

הערעור הוא על הכרעת הדין ועל גזר-הדין כאחד.

נסיבות המקרה היו אלו, שהמתלוננת - אישה בת 59, עולה חדשה מברית-המועצות - ביקשה לשכור חנות לשם ביצוע עבודות תפירה. בעוברה בשדרות קוגל בחולון, ראתה המתלוננת שלט על אחת החנויות ועליו כתוב "להשכרה". המתלוננת פנתה למערער, אשר עמד בסמוך למקום, ושאלה אותו היכן תוכל למצוא את בעל החנות. המערער הזמין את המתלוננת להיכנס למשרדו, שהיה בסמוך למקום, כדי למסור לה את מספר הטלפון של בעל-הבית. משקיבלה המתלוננת את מספר הטלפון, עמדה לעזוב את המשרד, ואז הסתבר לה כי אין ביכולתה לפתוח את הדלת. לאחר מכן ניגש המערער למתלוננת, דחף אותה בכוח על מיטה שהיתה במשרד, ולמרות התנגדותה העיקשת - בין השאר צעקה לעברו: "אני סבתא, יש לי נכדים" - פשט את בגדיה בכוח ואנסה.

המערער כפר בבית-משפט קמא באישום שהועלה נגדו. גירסתו היתה כי היה אמנם מגע-אישות בינו לבין המתלוננת, אלא שהדבר נעשה בהסכמתה. המערער אף הרחיק לכת וניסה לשכנע את בית-המשפט כי היתה זו המתלוננת שפיתתה אותו - במעשה ובדיבור - וכי לאחר-מכן "קרה מה שקרה".

בית-משפט קמא, בפסק-דין מפורט, מאוזן ובנוי היטב, ניתח את הראיות שבאו לפניו, ולסופו של דיון הגיע לכלל מסקנה כי נותן הוא אמון מלא בדברי המתלוננת וכי אין הוא נותן אמון בדברי המערער. יתר-על-כן: נמצאו לו לבית-המשפט ראיות סיוע המחזקות את עדותה של המתלוננת והמפריכות את עדותו של המערער ושל העדים מטעמו.

עורך-דין רובינשטיין, בא-כוחו המלומד של המערער, עשה את כל אשר ניתן לעשות נוכח הראיות המכריעות שבאו לפני בית-משפט קמא ונוכח פסק-הדין המשכנע שנתן. עשה - אך לא עלתה בידו לטלטל את הכרעת הדין המוצקה. למותר לומר כי שינויי סגנון בין הודעות ועדויות בבית-המשפט אין בהם כדי לערער עדויות, ולדעתנו לא עלה בידו של עורך-דין רובינשטיין למצוא סתירות - לא-כל-שכן סתירות מהותיות - בין דברי העדים שהעידו לחובת המערער.

תוך כדי טיעונו אמר עורך-דין רובינשטיין כי בענייננו אין לדבר על "אינוס פרופר", ואני לא ידעתי מהו "אינוס פרופר". אינוס נסוב על מעשה-אישות באישה בלא הסכמתה החופשית. בענייננו-שלנו הוכח יסוד זה כדבעי. המתלוננת התנגדה למעשה האישות שהמערער ביצע בגופה, גם בדיבור גם במעשה, ותמהני מה עוד ניתן לומר על מעשה להיותו מעשה אינוס כהוראתו בחוק. גם בחוק גם בחיי יום-יום. אכן, כנגד גירסת האינוס שהמתלוננת העלתה לפני בית-משפט קמא, העלה המערער כמה וכמה גירסאות חלופיות, ובריח-התיכון בכל הגירסאות השונות כולן היה זה שהמתלוננת מעלילה עליו עלילת-כזב. בית-המשפט קמא האמין במלואן לראיות התביעה ודחה במלואן את ראיות ההגנה, ואנו לא מצאנו עילה להתערב בהכרעת הדין.

אשר לגזר-הדין: העונש הקבוע בצד עבירת האינוס הוא שש-עשרה שנות מאסר, ועל המערער הושת עונש מאסר בפועל בן ארבע שנים. עורך-דין רובינשטיין תצביע על עברו הנקי של המערער, ולא עוד אלא על תרומתו לחברה כזמר ובעבודות התנדבות למיניהן. אכן, הראיות לזכותו של המערער הינן רבות ומעידות הן על אדם שהפשע אינו דרכו בחייו. ואולם בית-משפט קמא הביא את כל אלה במניין לעת גזר-הדין, שעה שהטיל על הנאשם את העונש שהטיל. בית-המשפט לא החמיר בעונש, כפי שראוי היה להחמיר לולא אותו עבר חיובי של המערער. המערער החליט, כמסתבר, לנצל את מעמדה העלוב של המתלוננת - עולה חדשה שזה מקרוב באה, אישה המנסה לפלס את דרכה במערכת חברתית שלא ידעה ולא הכירה - ועל ניצול רע זה עליו לשאת בעונש. כך תגיב חברת בני-תרבות - ואנו, חברת בני-תרבות אנו - על מעשה נפשע כמעשהו של המערער.

משורר משלי מדבר על "שלושה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים" (משלי ל, יח), ובין הארבעה - "דרך גבר בעלמה" (שם, שם, יט). המערער הפך מעשה מופלא זה של דרך גבר בעלמה למעשה זכר באישה. המערער סבר, ככל הנראה, כי אישה, ללקיחה היא ניתנת, לרצונו של זכר. לא-כל-שכן אם עולה חדשה היא. מי שכך ינהג - ישא בעונש.

אנו מחליטים איפוא לדחות את הערעור, הן על ההרשעה הן על גזר הדין.

המערער יתייצב לריצוי עונשו במזכירות הפלילית של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ביום שלישי, 31 במארס 1998, עד השעה 10:00 בבוקר. הערבויות הקיימות יישארו בעינן עד להתייצבותו של המערער לריצוי עונשו.