בבית המשפט העליון
ע"פ 9514/03
בפני:
כבוד השופטת ע' ארבל
כבוד השופטת א' חיות
כבוד השופט ד' חשין
המערער:
חאמיס כולאב
נ
ג
ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב
מיום 21.7.03 בתפ"ח 1121/02 שניתן על ידי כבוד השופטים ת' שפירא, ב' אופיר תום ומ'סוקולוב
תאריך הישיבה: ח' בחשון תשס"ז (30.10.06)
בשם המערער: עו"ד ז' וישניא
בשם המשיבה: עו"ד ר' מטר
פסק-דין
ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לפיו נידון המערער ל-14 שנות מאסר בפועל מיום מעצרו (9.6.02) ולשנתיים מאסר על תנאי שלא יעבור תוך שלוש שנים מתום מאסרו עבירת אלימות שהיא פשע.
1.המערער הורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977. על-פי עובדות כתב האישום המתוקן בוצעה העבירה על רקע סכסוך בין משפחת המערער למשפחת המנוח לאחר אירוע בו נורו יריות לעבר רכבו של המערער ונפצעו חברתו של המערער וקרוב משפחה שלו. ביום 7.6.02 חלף רכבו של המערער, בו נהג אחיו ולצידו המערער, על פני פיצריה בו ישב המנוח עם אחרים. לאחר שהמנוח עשה לעבר הרכב תנועה מגונה, הוריד המערער מהרכב את הבנות אשר ישבו בו במושב האחורי וצירף את בן אחותו לרכב. המערער, אחיו ובן אחותו חזרו לפיצריה וירדו מהרכב. בין המערער למנוח התפתחו חילופי דברים, ובעקבותיהם פרצה תגרה, במהלכה דקר המערער את המנוח בסכין, דקירה אשר גרמה למותו בבית החולים. המערער וחבורתו נמלטו מהמקום.
במסגרת הסדר הטיעון סוכם כי התביעה תעתור ל-14 שנות מאסר בפועל, וההגנה תהיה רשאית לטעון לעונש של לא פחות מ-9 שנות מאסר בפועל.
2.בית המשפט המחוזי (הרכב השופטים ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב ות' שפירא) פירט בגזר דינו, עליו נסב ערעור זה, את הנסיבות לחומרה ולקולא. במסגרת הנסיבות לחומרה ציין בית המשפט את נסיבותיה החמורות של העבירה, אשר בוצעה במסגרת קטטה על עניין של מה-בכך, תנועת יד מגונה. כמו כן שקל בית המשפט את עברו הפלילי המכביד של המערער, הכולל עבירות אלימות, רכוש וסמים, ואת העובדה כי המערער אף ריצה עונשי מאסר בפועל בעבר. בית המשפט המחוזי הדגיש את הצורך לעקור מן השורש את "תרבות הסכין" המיישבת סכסוכים באמצעות אלימות ואת עיקרון קדושת החיים. במסגרת הנסיבות לקולה, ציין בית המשפט את הרקע הכולל של מעשה העבירה, שהינו אירוע הירי לעבר רכבו של המערער ופציעת חברתו וקרוב משפחתו כתוצאה מכך. המערער הודה ואף הביע חרטה על מעשיו, ובכך חסך זמן שיפוטי יקר.
לאחר שקילת כל אלה, גזר בית המשפט המחוזי על המערער 14 שנות מאסר בפועל מיום מעצרו, ושנתיים מאסר על תנאי שלא יעבור תוך שלוש שנים מתום מאסרו עבירת אלימות שהיא פשע.
3.בא-כוח המערער טוען כי העונש שהוטל על המערער כבד וחמור במידה בלתי מוצדקת. לטענתו, הרקע למעשה אינו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, תנועת היד המגונה, כי אם הירי שבוצע לעבר רכבו על ידי המנוח, אירוע שהיה יכול להסתיים במוות של נוסעי הרכב. כן הוא טוען שלא ניתן משקל מספיק לשיקולים לקולא: גילו הצעיר יחסית של המערער; החיסכון בזמן שיפוטי עקב הודאתו; הבעייתיות בראיות הקיימות בתיק; נסיבות חייו הקשות של המערער - העובדה כי אחיו חולה בסרטן; והנזק שנגרם לו מהפרשה- ארוסתו נפרדה ממנו בעקבות האירועים, הוא ומשפחתו מנודים מהקהילה, והוא חושש לצאת לחופשות שמא יפגעו בו. הסנגור טען עוד כי ניתן משקל יתר לשיקול ההרתעה בענישה, במקום להתמקד בענישה אינדיבידואלית. לטענתו, לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אין מקום להעברת מסר חברתי באמצעות ענישת המערער. לבסוף טוען הוא כי בית המשפט המחוזי בחר ברף העליון של הענישה, ולא איזן כראוי, ואף חרג מרמת הענישה הנהוגה בעבירות ונסיבות מעין אלו.
4.באת-כוח המדינה טענה בפנינו כי אין מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. הצדדים הגיעו להסדר טיעון, הקובע רף עליון ותחתון לענישה, ובית המשפט בגזר דינו נשאר במסגרת ההסדר. בית המשפט שלערעור אינו נוהג להתערב כאשר גזר הדין הוא בתחום ההסדר. הבעייתיות היחידה בתיק היתה מחלתו של אחיו של המערער, שהכבידה על ניהול ההליך. לולא כך ולולא הנסיבות המיוחדות, היתה המדינה עותרת לעונש המכסימלי הקבוע בחוק. באת-כוח המדינה הדגישה כי למערער עבר פלילי עשיר, הכולל ניסיון לרצח.
5.דין הערעור להידחות. המערער הורשע בעבירת הריגה במסגרת הסדר טיעון, ולפיכך אין מועילה לו טענתו בדבר בעיות ראייתיות בתיק, מה גם שכפי שטענה בפנינו באת-כוח המדינה, הבעיה היחידה בתיק היתה מחלתו של אחי המערער שהיה אמור להעיד במשפט. העבירה בה הורשע המערער ונסיבותיה הינן חמורות ביותר. לא בכדי ציין בית המשפט המחוזי את "תת-תרבות הסכין" שפשתה במחוזותינו ואשר גובה חללים השכם והערב. אף אם, כפי שטוען המערער, הרקע למעשה לא היה התנועה מגונה שעשה המנוח, כי אם אירוע הירי, אין בכך כדי להצדיק נטילת חייו של אדם אשר באותו רגע לא תקף את המערער ולא פגע בו, אלא רק כיוון לעברו את אצבעו בתנועה מגונה. על סכסוכים, ואף סכסוכים קשים ומרים, להיפתר בדרכים חוקיות ולא בדרכי אלימות אשר אין מהם דרך חזרה (ראו הדברים שנאמרו בע"פ 9140/05 סדוקין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.5.06)). לא ניתן אף לומר כי בית המשפט המחוזי לא שקל שיקולי ענישה אינדיבידואלית במקרה זה. אלא שלצד הנסיבות העומדות לטובת הקלה בעונשו של המערער, קיימות נסיבות אישיות אחרות המצדיקות החמרה בעונשו. עברו הפלילי של המערער מכביד ביותר וכולל עבירות אלימות, ניסיון לרצח, נשיאת סכין למטרה לא כשרה, וכן עבירות סמים ורכוש. עבר זה מעיד עליו כי אין המדובר במעידה חד פעמית על רקע סכסוך מסוים, כי אם על אורח חיים של אלימות והפרת חוק. לסיום, יש להזכיר כי העונש שהוטל על המערער אינו העונש המקסימאלי הקבוע בחוק לעבירת ההריגה, וכי יש בו איזון נכון וראוי בין קדושת חיי אדם לבין נסיבותיו האישיות של המערער והודאתו במעשה. גזר הדין שניתן הוא בתחום ההסדר בין הצדדים, ובכך אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב (ראו ע"פ 8754/01 מדינת ישראל נ' נמרודי , תק-על 2002(1) 32).
אשר על כן הערעור נדחה.
ניתן
ביום ח' בחשוון התשס"ז (30.10.06).
ש ו פ ט ת ש ו פ
ט ת ש ו פ ט