ע"פ 9535/02 קריב אהוד נ. שירות התעסוקה

לפנינו ערעור על החלטת כבוד הרשם עודד שחם.

המערער הגיש עתירה המופנית כנגד פסקי-דין של המשיבים 2 ו-3. במסגרת עתירה זו הוא הגיש בקשה לפטור מאגרה. טענתו העיקרית היא, כי הואיל וההליכים בבתי הדין לעבודה היו פטורים מאגרה – על-פי תקנה 4(4) לתקנות בית הדין לעבודה (אגרות), התשכ"ט-1969 – יש להחיל את הפטור גם על עתירתו לבג"צ, המופנית כנגד החלטות בתי-הדין לעבודה. בעתירה כגון זו שהגיש, כך טוען העותר, יושב בג"צ כ"ערכאת ערעור" על פסק-הדין של בית הדין לעבודה – ולכן פטור שניתן שם, ראוי לו שיינתן גם כאן.

הרשם דחה טענה זו, בקבעו כי תקנות האגרות בבית הדין לעבודה (והפטורים הקבועים בהן) חלות על הליכים בבתי דין אלה, ולא על עתירות לבג"צ. זאת, בין היתר, לאור העובדה שתקנות אלה הותקנו על-פי הסמכות המוקנית לשר המשפטים בחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 – סמכות המוגבלת להליכים בבתי הדין לעבודה, ואינה משתרעת על הליכים בבג"צ. כך גם, על-פי לשונה, חלה התקנה אך ורק על הליכים המתנהלים בשתי הערכאות של בית הדין לעבודה. הרשם קבע כי הגם ש"אמת המידה שנקבעה להתערבות בג"צ במקרים אלה [עתירות המופנות כנגד בית הדין לעבודה] אינה צרה יותר מזו שנקבעה בבקשות רשות לערער בדרגה שלישית" – מה שעשוי, לסברתו, לבסס תמיכה רעיונית לעמדה לפיה ניתן לפטור הליכים כגון דא מאגרה – עדיין אין בדין "עוגן מספק לתלות עליו את טענות העותר לפטור מאגרה". הרשם התיר למערער לפנות בבקשה לפטור מאגרה הנסמכת על תקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987.

אין להתערב בהחלטת הרשם. התקנות העוסקות בתשלום אגרות בבתי הדין לעבודה מתוחמות, אכן, להליכים בערכאות אלה, ואין אפשרות להרחיב את תחולתן אל עתירות לבג"צ. הדין אינו מייחד, ככל שהדבר נוגע למתן פטור מאגרה, הליכים בבג"צ המופנים כנגד בתי דין לעבודה, מהליכים אחרים בבג"צ. על כן – וכפי שהורה כבוד הרשם – על המערער להצביע על עילת פטור מכוח תקנות בית המשפט (אגרות) – ופתוחה בפניו הדרך לעשות כן.

הערעור נדחה. אין צו להוצאות.