ע"פ 9539/08 אברהם בנידקט נ. אלישבע שיפר

השופט א' א' לוי:

בעלי הדין הם בעלים במשותף

בנכס מקרקעין בבני-ברק. בפסק בוררות שניתן בין הצדדים נקבע, כי הבית הקיים על הנכס ייהרס, ובמקומו ייבנה בנין מגורים חדש. בגדרה של בקשה לאישור פסק הבורר, ניתן על ידי בית המשפט המחוזי צו זמני האוסר על ביצוע שינויים כלשהם בנכס, ובכללם עבודות שיפוץ ובנייה. חרף זאת, נמצא כי בנכס בוצעה בניה, ועל כן הוגשה בקשה לצו אכיפה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט.

בית המשפט שוכנע מתצלומים שהוצגו בפניו כי אכן הצו הזמני הופר, והשאלה שדרשה הכרעה היתה מי ביצע את ההפרה. לעניין זה טען המערער כי הזכויות בנכס הועברו על ידו לאחרים, הרבנים פרלמוטר ושטרן מניו יורק, אולם בחינת הליכי ההעברה עוררה בלבו של השופט המלומד של בית המשפט המחוזי את מה שהגדיר כ"תמיהות לא מעטות". בית המשפט הוסיף והדגיש, כי ממילא לא יכול המערער להעביר את זכויות המשיבים בנכס לאחרים, ולמצער, היתה מוטלת עליו החובה לנקוט באמצעים הדרושים כדי להבטיח שהצו הזמני לא יופר. לעניין זה מצא בית המשפט כי גרסתו של המערער בחקירתו לפיה לאחר מתן הצו הוא היה מעוניין לקיימו, אינה ראויה לאמון, ועל כן נקבע כי המערער אחראי להפרת הצו, ולפיכך חויב לשלם סכום של 30 אלף ש"ח אם תגרם הפרה נוספת. כמו כן, חויב המערער בהוצאות המשיבים.

להשלמת התמונה נוסיף, כי בחודש שבט התשס"ט (ינואר 2009) ניתן בבית משפט קמא פסק-דין נוסף בבקשה על פי פקודת בזיון בית המשפט, ובה נטען כי בנכס בוצעו עבודות תשתית לחשמל ואינסטלציה. גם הפעם הכחיש המערער כל קשר לביצוע העבודות, ועל כך אמר בית המשפט ש" גרסה זו... אינה ראויה לאמון , ודעתי נותרה כפי שהיתה ומצאה ביטוי בהחלטה קודמת, שהעמותה ושני הרבנים אינם אלא כסות עיניים לפעולות [המערער] במאבק הירושה כנגד המבקשים על הזכויות בנכס".

בערעור שבפנינו נטען כי בית המשפט המחוזי שגה במסקנתו לפיה האחריות לביצוע העבודות בנכס, תוך הפרת צו בית המשפט, מונחת לפתחו של המערער.

טענה זו אין בידינו לקבל. אכן, בפני בית המשפט המחוזי לא באה ראייה ישירה לכך שהמערער ביצע את עבודות הבניה האסורות. אולם, בפני הערכאה קמא היו גם היו ראיות אחרות מהן רשאי היה סגן הנשיא המלומד לקבוע כי המערער הוסיף, בדרכים עקלקלות ובסיועם של אחרים, לבצע עבודות בנייה בנכס מתוך כוונה ליצור עובדות מוגמרות. בממצא עובדתי מסוג זה, המתבסס על התרשמותה של הערכאה הדיונית ממהימנות הראיות שהיו בפניה, אין בית משפט שלערעור נוהג להתערב, ולא ראינו מקום לסטות מהלכה זו במקרה שהפנינו.

אי-לכך, הערעור נדחה.

המערער ישא בהוצאות המשיבים בסכום של 25,000 ש"ח.