ע"פ 9588/02 מלבין סלומון נ. מדינת ישראל

השופטת ד' דורנר :

1.המערער, ששימש כמורה לאנגלית בבית-ספר יסודי בכפר שמריהו, הואשם בבית-משפט השלום בתל-אביב-יפו בעשיית מעשים מגונים בהזדמנויות שונות בין החודשים ספטמבר 1996 למרץ 1997, בארבע מתלמידותיו, כולן ילידות 1986, אשר למדו בקבוצת דוברי האנגלית בכיתה ה'. לפי כתב-האישום, התבטאו מעשים אלה בנגיעות בגופן של הילדות לשם סיפוק מיני. ארבע הילדות, כאחת, פנו בתלונה ליועצת החינוכית של בית-הספר, ונחקרו על-ידי חוקרת נוער.

במשפט העידו, בין היתר, אחת מן הילדות, חוקרת הנוער והמערער עצמו, אשר הכחיש בתוקף את האשמות שיוחסו לו. כן הוגשו חוות-דעת חוקרת הנוער, קלטות ותמליל החקירות.

בית-משפט השלום (השופט חנן אפרתי), זיכה את המערער מחמת הספק. ערעור, שהגישה המדינה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו נגד הזיכוי, בטענה כי בהכרעת-הדין לא נקבעו ממצאים עובדתיים, התקבל. בית-המשפט המחוזי (השופטים דבורה ברלינר, זאב המר ונורית אחיטוב) ביטל את הכרעת-הדין והדיון הוחזר לבית-משפט השלום כדי שישלים את הכרעת-דינו.

2.השופט אפרתי, בהכרעת-דין מקיפה, המשתרעת על-פני 27 עמודים, חזר וזיכה את המערער. בפתח פסק-דינו הטעים בית-משפט השלום, כי הכרעת-הדין המזכה ניתנה "על-יסוד ממצאים שנקבעו בהסתמך על התרשמות אישית ובלתי-אמצעית מן העדים שהופיעו בפניי ואמינות גרסאותיהם". בגדר הכרעת-דינו לא פירט בית-משפט השלום את גרסאות הילדות באשר לנגיעות השונות, שלדבריהן, נגע בהן המערער. אך מהכרעת-הדין ברור, כי לנוכח הדינמיקה הקבוצתית שהביאה את ארבע הילדות להתלונן כאחת, לא היה מוכן בית-המשפט להסתמך על דבריהן, במיוחד לגבי המטרה המינית שייחסו למורה שלהן, הוא המערער. בית-משפט השלום הוסיף והסביר, בהתייחסו לאחת הילדות, כי עצם ייחוס "מטרה מינית" לנגיעה בה, שנעשתה בגלוי בכיתה שישבו בה 11 תלמידים שלא הבחינו בדבר, הוא תמוה. כאמור, בסופו של היום הגיע בית-משפט השלום למסקנה כי נותר ספק באשר לאשמת המערער.

3.המדינה חזרה וערערה על הכרעת-הדין המזכה בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית-המשפט המחוזי, באותו הרכב, קיבל את הערעור, ביטל את הכרעת-הדין, הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו ולנוכח הזמן שחלף הטיל עליו שנתיים מאסר, מתוכן ששה חודשים לריצוי בעבודות שירות והיתרה על-תנאי בצירוף קנס בסך 5,000 ש"ח. כן חייב אותו בתשלום פיצויים בסך 7,500 ש"ח לכל אחת מארבע הילדות. בסיום פסק-הדין ניתנה רשות ערעור לבית-המשפט העליון.

בפסק-דין, המשתרע על 48 עמודים, ניתחה השופטת ברלינר את חומר הראיות לפרטי-פרטיו, וכאמור הגיעה למסקנה מרשיעה. זאת, לאחר שבפתח פסק-הדין קבעה כי השופט אפרתי לא עשה כאשר נדרש, לאמור "לא קבע ממצאים עובדתיים המתייחסים נקודתית לעובדות שהוכחו או לא הוכחו".

4.בערעור שבפנינו תקפה באת-כוח המערער, עורכת-הדין קרן נהרי, את הניתוח העובדתי שנעשה על-ידי בית-המשפט המחוזי. ברם, עיקר טענתה הוא, כי לא היה מקום להתערבות ערכאת הערעור בממצאי הערכאה הדיונית, ששמעה וראתה את העדים. בתשובתה לערעור הגֵנה המדינה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, מנימוקיו. באת-כוח המדינה, עורכת-הדין תמר פרוש, הטעימה, כי מדובר אמנם במקרה חריג, כי אכן בית-משפט השלום נמנע מלקבוע ממצאים ספציפיים וכי מעט הממצאים שקבע – ובמרכזם דבריו שאין הוא יכול לכנות את הילדות שקרניות – מאפשרים הרשעה בבית-המשפט המחוזי.

5.הגעתי לכלל מסקנה, כי ההתערבות בפסק-דינו של בית-משפט השלום, מעיקרה, לא הייתה ראויה, ועל-כן אין בדעתי להתייחס לטענות המופנות כנגד פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי לגופו, הגם שעל-פניהן היו ראויות לתשובה, בהתחשב בעובדה שבית-המשפט המחוזי לא שמע ראיות.

לא מצאתי דופי בדרך הנמקתו של השופט אפרתי, אשר בסגנונו הִסביר הַסבר-היטב, ונימק הן בנימוקים שבהתרשמות והן בנימוקים שבהגיון – ובכללם, החשש מפני השפעת הדינמיקה הקבוצתית על פירוש מעשיו של המערער – כי נותר בלבו ספק סביר. אולם, גם אם המבנה העובדתי שהעמידה השופטת ברלינר הוא סביר מזה של בית-משפט השלום, הרי אין בכך עילה להתערבות בערעור. כידוע "בעניין זה הכלל הוא, כי ערכאת ערעור רשאית להפוך ממצאים שנקבעו על-ידי הערכאה הראשונה על-יסוד התרשמותה בדבר מהימנותם של העדים שהופיעו לפניה, רק אם הגרסה העובדתית שהתקבלה על-ידי הערכאה הראשונה אינה מתקבלת על-הדעת" (ע"פ 2439/99 זריאן נ' מדינת ישראל , פ"ד מח(5) 265, בע' 280. ראו גם האסמכתאות שהובאו שם). כלל זה חל גם בענייננו – הגם שעדויות שלוש ילדות נמסרו באמצעות חוקרת הנוער – שכן, בית-משפט השלום הוא אשר ראה ושמע את חוקרת הנוער, את אחת הילדות ואת המערער, שהיו כולם עדים מרכזיים.

במקרה שלפנינו, בית-משפט השלום לא חייב היה לבסס את מסקנתו בדרך הפרטנית שבה נהג בית-המשפט המחוזי. אך "המכלול", בלשונו, כפי שתואר בהרחבה בהכרעת-הדין לאחר החזרת הדיון, כאמור לעיל, לא הספיק להרשעה ובמסקנה זו לא היה מקום להתערב.

אנו מקבלים איפוא את הערעור, מבטלים את פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומחזירים על-כנו את פסק-דינו של בית-משפט השלום.