ע"פ 9599/03 מוחמד מזאריב נ. מדינת ישראל

המשנה לנשיא א' מצא:

בשל גרימתה של תאונת-דרכים קשה, בה נספו שני צעירים ושלושה אחרים - בכללם המערער עצמו - נחבלו באופן קשה, הורשע המערער בעבירת הריגה אגב נהיגת כלי-רכב, בנהיגה במהירות מופרזת, בנהיגה במהירות בלתי-סבירה ובסטייה מנתיב נסיעה. הרשעת המערער התבססה על הודאתו בעובדות כתב-האישום, שנמסרה במסגרת הסדר טיעון. בגדר ההסדר הגבילה התביעה את עתירתה לעונש למאסר בפועל של עד שמונה-עשר חודשים ולפסילת רישיון הנהיגה לתקופה שלא תעלה על חמש-עשרה שנים. בתסקיר שהוגש לבית-המשפט לאחר הרשעת המערער המליץ שירות המבחן לפני בית-המשפט המחוזי להסתפק בתקופת מאסר בפועל שיהיה בידי המערער לרצותה בעבודת שירות. השופט המלומד, שלא ראה לקבל המלצה זו, גזר על המערער שמונה-עשר חודשים מאסר בפועל ושנים-עשר חודשים מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים, וכן פסל אותו מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך עשר שנים. הערעור שלפנינו מופנה נגד עונש המאסר בפועל בלבד.

מעשה מחריד שהיה כך היה, שבבוקר יום 9.3.02 בשעה 05:10 לערך נהג המערער מכונית פרטית - בה הסיע את ארבעת חבריו - בכביש מספר 4, מכיוון עכו לכיוון חיפה. הכביש במקום זה הוא דרך עירונית דו-מסלולית. כל אחד מהמסלולים נחלק לשלושה נתיבי נסיעה, ובין המסלולים מבדיל שטח הפרדה בנוי. מהירות הנסיעה המרבית המותרת, בקטע האמור, היא 70 קמ"ש. המערער נהג בנתיב המרכזי. בשלב מסוים הוא סטה לנתיב השמאלי ועקף רכב שנע לפניו. בתוך כך פגע רכבו באבן השפה של אי התנועה המפריד בין הנתיבים, משם סטה בחדות ימינה לעבר שוליו הימניים של הכביש, פגע בתלולית ובאבן השפה הימנית ולבסוף התנגש בעוצמה בעץ אקליפטוס. מבדיקת הנתונים עלה, כי עובר לתאונה נהג המערער במהירות שלא פחתה מ-115 קמ"ש; זאת למרות שבשעת האירוע שרר במקום ערפל כבד שהגביל את שדה הראייה לכ-30 מטרים בלבד.

במועד אירוע התאונה היה המערער כבן עשרים. אף שאת רישיון הנהיגה שלו קיבל זמן לא רב לפני האירוע, הספיק לצבור שתי הרשעות קודמות בעבירות תנועה. אך, ככלל, נהג והתנהג באופן חיובי. אף שלא חלה עליו החובה לשרת בצה"ל, התנדב לשרת וגויס. אלא שבעקבות התאונה - בה נפצע באורח קשה - הופסק שירותו. בשל הפגיעה הגופנית שספג הוא סובל ממגבלות; ותוצאתה הטרגית של התאונה, שבה גרם למות שניים מחבריו, קלעה אותו גם למשבר נפשי. שירות המבחן סבר, כי במצבו הפיזי והנפשי זקוק המערער לטיפול ולשיקום וכי שליחתו לריצוי מאסר בפועל עלולה לגרום לנסיגה במצבו. על רקע זה המליץ לפני בית-המשפט המחוזי להסתפק בהטלת מאסר בעבודת שירות; ועל המלצה זו חזר שירות המבחן גם בתסקיר המשלים שהוגש לנו לקראת שמיעת הערעור. סניגורו המלומד של המערער, שהשליך את יהבו על המלצת שירות המבחן, חתר לשכנענו, כי חרף חומרת האירוע ותוצאותיו האיומות, היה על בית-המשפט המחוזי לייחס משקל מכריע למצבו הקשה ולנסיבותיו האישיות המורכבות של המערער; להעדיף את שיקולי שיקומו על פני שיקולי הענשתו ולהסתפק לגביו בהטלת מאסר בעבודת שירות, כהמלצת שירות המבחן.

לא מצאנו מקום להתערב בגזר-הדין. מקובל עלינו, כפי שהיה זה מקובל גם על השופט המלומד, כי המערער מצר ומתייסר על חומרת התנהגותו. כן הננו מקבלים כי במצבו הפיזי והנפשי יתקשה המערער לרצות את עונש המאסר שנגזר עליו. אלא שבצדק קבע השופט המלומד, כי בענישת הגורמים לתאונות קשות מן הסוג שגרם המערער מוטל על בית-המשפט ליתן ביטוי לחומרת התוצאות וכן לשיקול ההרתעה של נהגים אחרים. לדאבון הלב, תאונות קטלניות הנגרמות בנהיגה פראית אינן תופעה נדירה במקומותינו. המעורבים בגרימת תאונות כאלה, המתרחשות כמעט כשיגרה לפחות אחת לשבוע, הם לא פעם נהגים צעירים הגורמים בקלות-דעת למות חבריהם המוסעים עמם, או פוגעים בכלי-רכב אחרים ובנוסעיהם התמימים. מניעתן של התרחשויות קטלניות כאלה מחייבת התגייסות ועשייה בתחומים שונים; וגם על בית-המשפט לתרום את חלקו.

לא למותר להוסיף, כי עונש המאסר שהושת על המערער איננו ממצה עמו את הדין. אילו עמד בית-המשפט להענישו כמידת חומרת התנהגותו ותוצאותיה, כי אז היה ראוי למאסר לתקופה ארוכה מזו שנגזרה עליו. אלא שעונשו של המערער נקבע על יסוד בקשת התביעה במסגרת הסדר טיעון, שמעיקרה הביא בחשבון גם את העובדה שהמערער עצמו נפצע כתוצאה מן התאונה באורח קשה.

נמצא כי דין הערעור להידחות.

המשנה לנשיא

השופטת ד' ביניש:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופט מ' נאור:

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה לנשיא א' מצא .