ע"פ 9599/04 ויטלי איסטחרוב נ. מדינת ישראל

השופטת א' פרוקצ'יה:

1.המערער הורשע במסגרת הסדר טיעון בעבירה של הריגת אדם. הוא נדון ל-14 שנות מאסר בפועל ומאסר על תנאי. הוא מערער בפנינו על חומרת עונשו, ומבקש להפחית באופן ניכר את מספר שנות המאסר שנגזרו עליו.

2.נסיבות הארועים שהביאו להרשעה מתוארים בכתב האישום המתוקן ששימש בסיס להסדר הטיעון, ולהרשעה שבאה בעקבותיו, כדלקמן: ביום 4.5.05 התעורר המערער משנתו בדירתו, ופגש בסלון דירתו את חבריו ואת המנוח שעסקו אותה עת בשתייה ואכילה. הוא הצטרף לחבורה, ובשלב מסוים פרשו האחרים לחדריהם, והמערער נותר עם המנוח והם שוחחו ביניהם. במהלך השיחה הציע המנוח למערער כי יזמין את חברתו לדירה כדי שיוכלו שניהם לקיים עימה יחסי מין. בתגובה לכך, התנפל המערער על המנוח והחל מכה בו בראשו ובשאר חלקי גופו, והמשיך ובעט בו גם כאשר המנוח שכב על הרצפה כשהוא שותת דם. כתוצאה מחבלות אלה, נגרמו למנוח דימומים בכל גופו והוא מת במקום. לאחר מכן, בסמוך לחצות, יצא המערער לאסוף את חברתו, והביאה לדירה. לאחר כחצי שעה, נגשו לבדוק אם המנוח עדיין בחיים וכשהבינו כי הוא מת, טכסו עצה כיצד להיפטר מהגופה. בסופו של דבר, המערער ואחד מחבריו עטפו את גופת המנוח בשמיכה, והכניסו אותה לתא מטען במכונית השייכת לאביה של החברה, ואז המערער, חבר נוסף והחברה נסעו במכונית לחולות פלמחים והניחו את הגופה בין השיחים שם. בתחילה הואשם המערער בעבירה של רצח בכוונה תחילה. בעקבות הסדר טיעון, הומרה העבירה מרצח להריגה, בלא הסדר טיעון לענין העונש.

3.בית המשפט המחוזי, בגוזרו את עונשו של המערער, התחשב, בראש וראשונה, בחומרתם המופלגת של מעשיו, אשר הביאו לקטילת חיי אדם עקב ענין של מה בכך. חומרת-היתר שנילוותה למעשי המערער השתקפה, לדעתו, גם בכך שהמערער לא טרח להזעיק עזרה כאשר שמע את חרחורי המנוח, כאשר היה עוד בין החיים וגם בדרך התנהגותו לאחר מעשה ההמתה, כאשר הסתיר בשיתופם של אחרים את הגופה בחולות פלמחים תוך שיבוש ראיות וחקירה. כן ניתן משקל מסוים להרשעותיו הקודמות של המערער בעבירות רכוש, סמים ואלימות, מהן עולה כי אין מדובר באדם נורמטיבי שכשל בכשלון חריג, אלא באדם המעורב בפלילים אשר ריצה קודם לכן עונשי מאסר בכלא.

בגוזרו את הדין, בית המשפט לא התעלם גם משיקולים לקולא בעניינו של המערער, ובהם התגרותו של המנוח במערער, וכן ב"גולגלתו הדקה" ומצב בריאותו הרעוע של המנוח, אשר יש להניח כי השפיעו על התוצאות הפיסיות של מעשי האלימות שהמערער ביצע בו. כן התייחס בית המשפט לנסיבותיו האישיות הקשות של המערער, להיותו בודד וללא משפחה, אולם לכל אלה ראה לייחס אך משקל יחסי נמוך, כנגד החומרה המופלגת של מעשה ההמתה, והתנהגותו של המערער לאחריו. באיזון בין שיקולי החומרה לבין הנסיבות המקילות, ראה בית המשפט לגזור על המערער עונש מאסר בפועל של 14 שנים, ועל כך הוא קובל בערעור שבפנינו.

4.בערעור, הדגישה ב"כ המערער את הנסיבות המקילות הקשורות בארוע עצמו, שלדעתה לא ניתן להן משקל מספיק בשיקולי הענישה. התגרותו של המנוח במערער, והפגיעה העמוקה שגרם לו, הביאו להתלהטות יצריו ולתגובתו האלימה; פגיעותו הפיסית היתירה של המנוח הביאה לתוצאת המוות, וגם בכך ראוי להתחשב כנסיבה מקילה ממשית. כן ציינה ההגנה את תיפקודו התקין של המערער בכלא, ואת שילובו בהליך גמילה מסמים במסגרתו.

ב"כ המדינה עומדת בטיעוניה על הלימותו של העונש שנגזר לנסיבות החמורות של המקרה. היא מציינת, בין היתר, את אכזריות מעשי התקיפה של המערער במנוח ואת התנהגותו לאחר מעשה ההמתה, אשר שיקפה אדישות מוחלטת לאובדן חיי אדם. היא הדגישה כי שכרותו הנטענת של המערער לא הוכחה וגם לא היוותה עובדה מוכחת מכח כתב האישום בהסדר הטיעון ולכן אין מקום להתבסס על נתון זה כגורם מקל, ככל שיש לו השלכה על אופי המעשים ועל הענישה.

5.נסיבות הארועים כפי שנפרשו בהליך שלפנינו הן חמורות ביותר ומצויות, אכן, ברף העליון של עבירות ההריגה, הגובלות ומשיקות לעבירת הרצח. אף שהמנוח התגרה במערער, לא נמצא כל יחס בין אופי ההתגרות לבין מעשי התקיפה הברוטליים שאפיינו את התנהגותו של המערער, אשר הביאו לתוצאת ההמתה האכזרית בעקבותיהם. יש להניח כי מעשה ההתגרות – שלא היווה קינטור במשמעותו המשפטית – וגולגלתו הדקה של המנוח, שאפשר שהיתה לה השפעה על תוצאת מותו, הם שהביאו את התביעה הכללית להסכים להמרת עבירת הרצח בכונה תחילה שיוחסה למערער בראשונה, לעבירה של הריגה. במהלך זה כשלעצמו, טמונה כבר תפיסה המקילה עם המערער ביחס למעשה החמור מכל שעשה – נטילת חיי אדם. התנהגותו של המערער לאחר מעשה ההמתה אינה ראויה להקלה נוספת, משהיא משקפת אדישות אנושית מוחלטת לגורלו של המנוח, וניכור עמוק למושג חיי אדם וערכם.

6.בגוזרו עונש של 14 שנות מאסר בפועל על המערער, לקח בית המשפט בחשבון שיקוליו את מכלול הנסיבות האמורות לחומרה, ולרבות עברו הפלילי של המערער. מצד שני, הוא הניח לטובתו נסיבות לקולא הקשורות בהתגרות, בגולגולת הדקה, ובנסיבותיו האישיות. בגזירת הדין, איזן בית המשפט קמא את כלל השיקולים באיזון ראוי ומידתי, ולא מצאנו לנכון להתערב בו על דרך ההקלה. העונש שנגזר הולם את העבירה בה הורשע המערער, והוא אינו חורג ממדיניות הענישה המקובלת לסוג העבירות הנדון.

מטעמים אלה, הערעור נדחה.