ע"פ 961/06 דוד ספיר נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

עובר לאירוע בו עוסקים הערעורים שבפנינו, נגנבו מספר זוגות אופניים מבעליהם – אהרון ספאשווילי. חשדו של אהרון נפל על צעירים אתיופים הגרים באזור, ועל כן, בעקבות גניבתו של זוג אופניים נוסף, צעק אהרון על אותם צעירים וקילל אותם כאשר פגש בהם בתאריך 30.9.04. על רקע זה פרצה קטטה במהלכה הוכה אהרן, והוא גמל לתוקפיו באותה דרך. בשלב זה הגיע לזירה בנו של אהרון – דוד ספיר, ובעוד אביו מחזיק באחד הצעירים, קטלה דייטו (להלן: המנוח), דקר אותו דוד לפחות 8 פעמים באזור החזה, הבטן, הגב, ביד וברגל. לאחר שהמנוח התמוטט ונפל, שלף דוד את הסכין מגופו של קורבנו, ואמר לאביו: "אבא עזוב אותו, כבר הרגנו אותו". כתוצאה מהדקירות נגרם מותו של המנוח, בעוד שאהרון ודוד נפצעו, פצעים שטחיים, בחלקים שונים של גופם.

2.

המערערים הודו בעובדות אשר יוחסו להם, ובעקבות כך הרשיעם בית המשפט המחוזי בעבירת הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לאחר שנשמעו טיעוני הצדדים לעונש, נדון דוד ל-18 שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי, בעוד שאהרון נדון ל-12 שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי. שני הנאשמים חויבו לפצות את משפחת המתלוננים בסכום של 6000 ש"ח כל אחד.

3.

שני ערעורים מונחים בפנינו. באחד (ע"פ 961/06) בו משיגים דוד ואהרון על חומרת העונש שהושת עליהם, נטען, כי כאשר הגיע דוד לזירה הוא ראה את אביו מותקף על ידי חבורת צעירים, ועל כן חש חובה מוסרית לסייע לו. כן נטען, כי דוד עלה מיוזמתו לניידת משטרה שפגש, תאר בפניהם את שאירע, ובהמשך אף שיחזר את האירועים. עוד נטען, כי דוד הנו אדם צעיר, נעדר עבר פלילי באלימות, שרת בצה"ל, ונרתם לסייע בכלכלת משפחתו. באשר לאהרון נטען, כי הוא הוכה על ידי חבורת הצעירים על אף גילו המבוגר ונתוניו הפיזיים הנחותים. לאור כל אלה הביעו המערערים את השקפתם לפיה נוטה העונש שהושת עליהם לחומרה יתרה, ועל כן הם עותרים כי נקל בו.

הערעור האחר (ע"פ 1308/06) הוגש על ידי המדינה, והוא מופנה כנגד העונש שהושת על אהרון. נטען, כי העונש אינו הולם את חומרת העבירה ונסיבותיה, והוא סוטה מרמת הענישה הנוהגת. להשקפת המדינה, פעל אהרון בצוותא-חדא עם בנו והיה הרוח החיה באירועים שהסתיימו בקיפוד פתיל חייו של אדם צעיר. נוכח אלה סבורה המדינה כי לא היה מקום לאבחנה בין האב לבנו, ומכאן עתירתה כי נחמיר בעונשו של אהרון.

4.

הפרשה בה דנים הערעורים היא המחשה נוספת, וחמורה מאין כמותה, לתופעת האלימות פורצת הגבולות שקנתה לה אחיזה בקרב החברה בישראל. סכסוכים פעוטים, ולא כאלה העומדים ברומו של עולם, מסלימים עד מהרה והניצים שולפים כלי נשק, לרוב קרים ולעתים גם חמים, כדי להשיב ליריביהם כגמולם. את מחירה של תופעה קשה זו, שילמו רבים בחייהם, אחרים נותרו פצועים בגופם ובנפשם, וחייהן של משפחות שלמות השתנו בלי הכר. אכן, הדברת האלימות תושג, בראש ובראשונה, על ידי חינוך הציבור לסובלנות ולצורך להפנות סכסוכים לרשויות המוסמכות. אולם, גם הענישה עשויה לתרום לכך על ידי הרתעתם של עבריינים בכוח. ולעניינם של המערערים שבפניו – בגין חשדו של אהרון כי צעירים יוצאי אתיופיה גנבו את אופניו, הוא לא חסך מהם את שבט לשונו, ומכאן ועד להסלמתו של הדו שיח לחילופי מהלומות, היתה הדרך קצרה. אכן, להסלמה זו תרמה גם חבורת הצעירים אשר תקפה את אהרון, וסימני פציעתו הם עדות לכך. אולם, מכאן ועד לתגובה הקיצונית של דוד שדקר ושב ודקר את המנוח תוך שאביו מסייע בידו – הדרך ארוכה. תלונה על גניבה, כך מקובל בחברה מתוקנת, מפנים לרשויות החוק, ולא די בחשד בעלמא כדי להלבין את פני הזולת ברבים. מקל וחומר שאין הדבר צריך להוות עילה לקטטה אלימה המסתיימת במותו של אדם. אהרן בחר לנהוג אחרת, וכך נקלע למצוקה אשר בנו החליט לחלצו ממנה. אם תוסיף לכך את אמירתו של דוד לאביו - "אבא, עזוב אותו, כבר הרגנו אותו"), שוב אין מנוס מן המסקנה כי לפחות אותה שעה היתה החרטה מדוד

והלאה. גם בהחלטתם של המערערים להסתלק מהזירה תוך הותרת קורבנם מוטל על הרצפה מתבוסס בדמו, אנו רואים נתון לחומרה, הואיל ויש בכך כדי להצביע על השפל המוסרי שאפיין את התנהגותם של השניים.

נוכח האמור, ולאור החשיבות הנודעת לערך של קדושת החיים, ראוי היה דוד לעונש המרבי הקבוע לצדה של עבירת "הריגה", ועל כן, חרף אורכה של תקופת המאסר שהושתה עליו, אין בעונשו דבר המצדיק את התערבותנו.

באשר לאהרון – אכן, חלקו בפרשה הקשה בה עוסק ערעור זה אינו מבוטל, ועל אף זאת קיים פער ניכר בין אחריותו-שלו לתוצאה הקטלנית לאחריותו של בנו. אם תוסיף לכך את גילו המתקדם של אהרן, את ההשלכות ההרסניות שהיו להליך הפלילי על משפחתו, נראה כי העונש שהושת עליו הנו מאוזן וראוי, ולפיכך אין מקום כי נחמיר בו.

התוצאה היא אפוא שאנו דוחים את שני הערעורים.