ע"פ 9620/08 מקוריאו גגנה נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

לבית המשפט המחוזי בתל-אביב הוגש כתב אישום בו יוחסה למערער עבירת שוד, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין. נטען, כי אירוע זה התרחש בתאריך 15.12.07, בשעות אחר הצהריים המוקדמות, בחצר של בית ספר בבת-ים. אותה שעה שהו שם מספר קטינים וביניהם פ' בן 12, א' בן 12 וחצי וס' בן 13. על פי גרסת המשיבה, איים המערער על הקטינים עם סכין יפנית אותה הוציא ממגבת שאחז בידו. משאלה החלו נסים על נפשם, רדף המערער אחרי א', וכשזה מעד ונפל, הדביק אותו המערער ובידו האחת אחז בצווארו, בעוד שעם ידו השנייה הצמיד את הסכין לגרונו. בשלב זה נטל המערער מא' את מכשיר הטלפון הסלולארי שלו, ונמלט מהמקום.

2.

המערער כפר בעובדות שיוחסו לו, ובמהלך משפטו טען כי בעת האירוע שהה במקום אחר. גרסה זו לא קנתה אחיזה בלבו של השופט המלומד של בית משפט קמא, שכאמור הרשיע את המערער, ובעקבות כך דן אותו ל-30 חודשי מאסר ו-18 חודשים מאסר על-תנאי. כמו כן הופעל, במצטבר, מאסר על-תנאי בן 6 חודשים שעמד נגד המערער, כך שתקופת המאסר הכוללת בה הוא אמור לשאת עומדת על 36 חודשים.

3.

המערער לא חלק בפני הערכאה הדיונית ובפנינו על כך שהשוד התרחש כנטען בכתב-האישום, והגנתו התרכזה בטענה כי זיהויו כמבצעו של הפשע, הנו שגוי. טענה זו אין בידנו לקבל, ולהלן נבהיר את דברינו:

א)

הראיה המרכזית לחובת המערער היתה עדותו של פ', שחרף גילו נקרא להעיד בבית המשפט. עד זה לא שש למסור עדות, והיה צורך להוציא נגדו צו הבאה. אולם, משהתייצב התברר כי היעדרותו מבית המשפט נבעה מהחשש כי יבולע לו. באשר לזהותו של מבצע השוד, נקב פ' (ראו עמ' 7) בכינויו של המערער "מקרו", תוך שהוא מוסיף:

" ראיתי אותו כמה פעמים ואחותו למדה בבית הספר שלי. אחותו, י'... אני מכיר אותה מכיתה ד', אני בכיתה ז', היא לומדת איתי באותה כיתה". לשאלה כמה זמן הוא מכיר את המערער, השיב "שנתיים". ועוד סיפר פ' באשר למפגשיו עם המערער אותו תיאר כאתיופי, גבוה, זקן בסנטר, שיער קצוץ: " פעם ראיתי אותו כשבא לקחת את אחותו [שם בית הספר]... חבר שלו, הוא היה גם מעלי והיה קורא לו... ראיתי אותו מעשן סמים כמה פעמים, מאחורי בית הספר... אמר לי תעופו מפה, פעם אחרת שראה אותנו, שאל אם אני מעשן ואם יש לי סיגריות". בעמ' 15 השיב פ' בחקירה הנגדית: " אני ראיתי אותו כבר כמה פעמים מסתובב בבית הספר. אני ראיתי שזה הוא... אני ראיתי שזה הוא והוא תמיד מסתובב שם. ראיתי איך שבא אלינו".

פ' נשאל אם הוא יודע היכן גר המערער, ובתגובה נקב בשמותיהם של שני רחובות שבאחד מהם אכן גר המערער.

ב)

א', קורבנו של השוד, העיד אף הוא בבית המשפט. עד זה תאר את השודד כ" אתיופי, עם שפם, ג'קט עם קפוצ'ון צבע אפור, גובה מטר שמונים מטר שמונים וחמש, רזה, גיל עשרים ומשהו" (עמ' 10 לפרוטוקול). עד זה שמע מפיו של פ', כבר בזירת האירוע, כי הוא מכיר את השודד ואף ציין את בית הספר בו לומדת אחותו. שלושה ימים לאחר האירוע נערך לא' מסדר זיהוי בתמונות, והוא הצביע על תצלומו של המערער. אכן, א' הגדיר את וודאות הזיהוי כ-85%, אולם צדק השופט המלומד של בית משפט קמא כאשר קבע, כי אין בכך כדי לאיין כליל את משקלו של הזיהוי, ומקום שהוא נתמך בראיות נוספות, רשאי בית המשפט להסתייע בו.

ג)

המערער לא היה להוט לחשוף פרטים על תנועותיו בשעות אחר הצהרים של יום האירוע, ובכללם את שמו ומענו של אותו חבר שבביתו התארח. נוכח אלה קבע בית המשפט קמא כי " גרסתו של [המערער], לרבות טענת האליבי, איננה מעוררת אמון.

הסבריו והאופן בו השיב לשאלות שהוצגו לו, הן בחקירותיו במשטרה והן בבית המשפט, מאופיינים בהתחמקות ושאילת שאלות במקום מתן תשובות. [המערער] אינו מצליח להשיב תשובות מספקות כך ביחס לאותו חבר לביתו הלך בערב האירוע וכך ביחס לאחותו למקום לימודיה וכך גם ביחס לחבריו הרוסיים ומקום מגוריהם ".

4.

כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי אין בית משפט שלערעור נוהג להתערב בממצאי מהימנות אותם קבעה הערכאה הדיונית, ולא ראינו מקום לסטות מהלכה זו במקרה הנוכחי. אדרבא, נראה כי מדובר בזיהוי וודאי של המערער על ידי פ', שאינו נסמך רק על הכרות מוקדמת ביניהם, אלא גם על העובדה שלפ' היה הזמן לוודא כי אין מדובר בזיהוי שגוי. כזכור, התרחש האירוע באור יום, ולשאלה שהוצגה לפ' בחקירה הנגדית, אם הוא בטוח כי זיהה את האדם הנכון, נשוב ונפנה לתשובה אותה כבר ציטטנו (ראו עמ' 15): " אני ראיתי שזה הוא והוא תמיד מסתובב שם, ראיתי איך שהוא בא אלינו".

בית המשפט המחוזי היה רשאי לבסס את הרשעת המערער על עדותו של פ' בלבד, אולם לרשותו עמדה, כאמור, גם עדותו של א' שזיהה את המערער במסדר זיהוי בתמונות. אם תוסיף לכך את גרסתו המתפתלת של המערער, המרמזת על תחושת אשם, שוב אין ספק כי הרשעתו בדין יסודה.

5.

גם בעונש לא מצאנו מקום או עילה להתערבותנו. המערער חטא בעבירה חמורה שקורבנה היה קטין, והדברים נאמרים ביתר שאת נוכח העובדה שאין זו מעורבותו הראשונה של המערער בפלילים. יתר על כן, הוא ביצע את השוד שעה שעמד נגדו מאסר על-תנאי, ללמדך שהוא מתקשה ללמוד את הלקח הנדרש.

אי לכך, הערעור נדחה על שני חלקיו.