ע"פ 9660/02 מרעי אבו עמאר נ. מדינת ישראל

השופטת ד' ביניש:

המערער הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב אישום מתוקן, בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 335-333(א)(1) לחוק העונשין. עקב הרשעתו זו גזר עליו בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופט י' אלון) עונש מאסר בפועל למשך 9 חודשים וכן 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שנתיים. הרקע להרשעתו של המערער הוא בארוע שארע בחצות ליל 15.3.02 עת נסע המערער ברכבו בכביש באר-שבע לכיוון צומת שוקת ואחריו נסעו במכוניתם המתלונן ושניים אחרים. המערער נהג בצורה מסוכנת, כשהוא נצמד לרכבו של המתלונן וחוסם את נתיב נסיעתו ובולם בלימות פתע. בשלב מסויים עצרו שתי המכוניות לצד הדרך, ובין המערער למתלונן התפתח ויכוח עקב אופן נהיגתו של המערער. השניים המשיכו בדרכם, ושוב חסם המערער את נתיב נסיעתו של המתלונן, יצא מרכבו, פתח את דלת מכוניתו של המתלונן, הוציא סכין ודקר בה את המתלונן בידו וברגלו. הנוסע שהיה לצד המתלונן ניסה להוציא את הסכין מיד המערער ונדקר גם הוא. כתוצאה מהמעשה אושפז המתלונן למספר ימים, ונזקק לטיפול רפואי.

בגזר דינו פירט בית המשפט קמא את הנסיבות החמורות של המעשה שבו הורשע המערער, ואת הנסיבות לקולה העומדות לזכותו, היותו צעיר שהיה בעת הארוע כבן 19 וללא הרשעות קודמות. עוד עמד בית המשפט על המלצת שירות המבחן להטיל על המערער עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, אך בסופו של שקלא וטריא החליט כי מן הראוי הוא שהמערער ירצה עונש ממשי במאסר בפועל שיהיה בו כדי להרתיע עבריינים בכוח.

הערעור שלפנינו מופנה כנגד עונש המאסר בפועל. הסנגור המלומד ביקש מאתנו לקבל את המלצת שירות המבחן ולהטיל על מרשו עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות. בטיעוניו עמד על נסיבותיו האישיות של המערער; עברו הנקי, גילו הצעיר, והעובדה שהביע חרטה, ערך סולחה עם המתלונן ופיצה אותו בתשלום כספי. במיוחד הדגיש הסנגור את התועלת העלולה לצמוח לחברה מכך שהמערער לא יירצה עונש בין כתלי הכלא, נוכח הערכת שירות המבחן כי ניתן לתרום למערער בקשר טיפולי.

שקלנו את טענות הסנגור, והבאנו בחשבון את כל הנסיבות המקלות העומדות לו ואף על-פי כן, לא ראינו להתערב בעונש שגזר בית המשפט קמא. בצדק ציין השופט קמא את "הקלות הבלתי נסבלת של המעבר בין הויכוח והקטטה לשליפת הסכין והדקירה". לצערנו, הסיכונים האורבים על כבישי הארץ לעושים את דרכם ברכבם אינם רק מפני תאונות הדרכים המרובות: האלימות המאפיינת את אורחות חיי החברה בישראל הפכה גם לשיטה מקובלת בכבישים. התנהגות מן הסוג שהמערער הפגין היתה להתנהגות נפוצה. זילות בחיי אדם, הן בדרך הנהיגה של רכב, והן בתגובה להערות או כעס של קרבן פוטנציאלי מאפיינים את הנוהגים בכבישים.

בנסיבות אלה, חומרת המעשה והצורך להרתיע עבריינים בכוח מפני התנהגות דומה, מחייבים הטלת עונש ממשי על אף נסיבותיו האישיות של העבריין.

אשר על כן דין הערעור להידחות.