ע"פ 9686/06 סרגיי דבורקין נ. מדינת ישראל

כתב האישום בתיק זה ייחס מלכתחילה למבקש עבירת הריגה. במהלך שמיעת הראיות, הגיעו הצדדים להסדר טיעון חלקי שמכוחו תוקן כתב האישום והמבקש הואשם בעבירה על פי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין תשל"ז-1977: חבלה בכוונה מחמירה.

בעבירה זו – הודה המבקש והורשע על סמך הודאתו, ההסדר לא כלל הסכמה כלשהי לענין הענישה.

על פי האמור בכתב האישום המתוקן: המבקש הכיר אדם בשם גיאורגי קובליאנידזה (המכונה - גיאה), על רקע שימוש משותף בסמים. בתאריך 12.12.04 השתמשו השניים יחד בסמים. בין השניים התגלע ויכוח שהסלים לכלל עימות פיזי. בשלב מסוים נפל המבקש כתוצאה מאבן שהושלכה לעבר רגלו על-ידי גיאה. גיאה התקדם לעברו והמבקש הרים מוט-צינור והלם בראשו של גיאה שלוש מכות ישירות. כתוצאה מהמכות נגרמו לגיאה שברים בגולגולתו, שברים בעצמות הפנים - המבקש יצא מהמבנה כשהוא מותיר אותו במצבו זה. סמוך לאחר מכן נפטר גיאה. בדרך לא ברורה (לאחר מותו) אחזה אש בגופתו והיא נשרפה כליל.

בית משפט קמא, כבוד השופט צ' גורפינקל, הטיל על המערער 5 שנות מאסר. מיד עם השמעת גזר הדין עתר המבקש לעיכוב ביצוע לצורך הגשת ערעור. בית משפט קמא דחה בקשה זו והורה על תחילת ריצוי המאסר באופן מיידי. בתאריך 21.11.06 הוגשה הודעת הערעור בתיק זה ויחד עימה הבקשה הנוכחית לעיכוב ביצוע גזר הדין. לטענת המבקש הוא נמצא כרגע בעיצומו של הליך טיפולי בבעיית הסמים. המבקש מפרט לענין זה כי הוא שהה בקהילה טיפולית "רמות יהודה" הגם שלא השלים את הטיפול. לפיכך, יש לתת לו את ההזדמנות למצות את ההליך הטיפולי לפני שיתחיל בריצוי המאסר. בנוסף טוען המבקש כי קיים סיכוי כי בית המשפט יתערב בענישה עד כדי ביטולו המוחלט של עונש המאסר בפועל שהושת עליו. לראיה, הגיש הסנגור אסופה של פסקי דין שבהם, בעבירות דומות ואף קשות יותר הסתפקו בתי המשפט בענישה שאיננה כוללת רכיב של שהיה מאחורי סורג ובריח.

שקלתי את טיעוני הסנגור ולא נראה לי כי יש מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא. העבירה שבה הורשע המבקש היא עבירה קשה בנסיבותיה, וקשה בתוצאתה הסופית. גם תוך יציאה מנקודת הנחה שהמנוח הוא זה שפתח בעימות האלים, תגובתו של המבקש על פני הדברים הייתה לא מידתית, הקצינה את האלימות והסתיימה בסופו של דבר במותו של המנוח. המשיב עזב את המקום כאשר המנוח שוכב חבול על המיטה מבלי להושיט לו עזרה. סיכויי הערעור בהתחשב באמור לעיל, ובעברו של המבקש אינם מן הגבוהים. כמשקל נגד מציב הסנגור את ההליך השיקומי כאשר הטענה המרכזית, אם לא היחידה היא - שהמבקש בעיצומו. דא עקא, עיון במסמכים הרלוונטיים מצביע על כך שטענה זו אינה מדויקת. המשיב כאמור שהה בכפר "רמות יהודה". בתסקיר האחרון של שרות המבחן מיום 25.10.06 מצוין כי המבקש הושעה במהלך הטיפול בקהילה למשך זמן מסוים על רקע הפרת כללי הטיפול בזמן חופשה. בהמשך הוחזר לטיפול, אלא שגם בחזרתו המשיך באורח ההתנהגות הבעייתי שגרם להשעייתו. על-פי האמור בתסקיר, המבקש "המשיך לחרוג ברמה ההתנהגותית" והערכת מטפליו היתה כי הוא איננו עומד בדרישות שיתוף הפעולה והתפקוד בקהילה טיפולית. בתאריך 8.11.06 הוא הורחק מהקהילה. לפיכך, ככל שמדובר בהליך טיפולי מוגדר וברור, המבקש הביא בהתנהגותו להפסקתו וממילא איננו מצוי בו כרגע. כטיעון משלים, הפנה הסנגור למסמך של עיריית ראשון לציון – "המנהל לשילוב חברתי", ולפיו המבקש מוסר בדיקות שתן פעמיים בשבוע המעידות על ניקיון מסמים, הגיע לשיחות פרטניות (לא מצוין כמה ומתי) וביקש להתקבל למרכז יום ברחובות. כל הנתונים הללו גם יחד אינם עולים לכלל הליך טיפולי של ממש. בהיעדר הליך טיפולי מוגדר ומסוים אין גם כל צפי באשר לזמן הנדרש לצורך השלמתו.

בנסיבות אלה ומשהתחיל המבקש בריצוי המאסר על-פי החלטתו של בית משפט קמא, אין מקום לקטוע את הרצף ולהורות על שחרור המשיב עד למתן החלטה בערעור.

הבקשה נדחית.