ע"פ 9726/16 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט נ' הנדל:

1.

מונח בפנינו ערעור על חומרת עונש המאסר בפועל – 11 שנה – שהוטל על המערערים, שני קטינים, בגין הרשעתם בשתי עבירות של ניסיון לרצח ועבירה של החזקת סכין. עוד נגזר עליהם מאסר על תנאי והוטל על כל אחד מהם לשלם לנפגע העבירה פיצוי בסך של 50,00 ש"ח. העבירות בוצעו בעיר העתיקה בירושלים על רקע לאומני.

כתב האישום, שתוקן במסגרת הסדר טיעון שלא כלל התייחסות לעונש, הוגש נגד מערער 1 – יליד 2001, ונגד מערער 2 – יליד 1999. מכתב האישום המתוקן עולה כי המערערים החליטו לבצע פיגוע דקירה לאחר שצפו בסרטונים בעלי תכנים מסיתים על רקע לאומני. בתאריך 30.1.2016 מערער 1 נטל שתי סכינים ומסר את אחת הסכינים למערער 2. השניים החביאו את הסכינים בשרוול חולצתם ונסעו אל עבר העיר העתיקה בירושלים. בשער שכם הם פגשו בקטין אחר, יליד 2004, אשר נטל עמו לום ברזל וחבר אליהם. השלושה ראו קבוצה של שלושה צעירים חובשי כיפות וצעירה לבושה חצאית (להלן: הקבוצה ). מערער 2 הניף סכין לעבר פלג גופו העליון של אחד מחברי הקבוצה אך האחרון חמק מפגיעת הסכין. מערער 1 התקרב לחבר קבוצה אחר (להלן: נפגע העבירה ) ודקר אותו באמצעות סכין במותן שמאל. חברי הקבוצה החלו במנוסה, תוך שהמערערים רודפים אחריהם ללא הצלחה, ואז המערערים נמלטו מהמקום. כתוצאה מן הפגיעה נגרם לנפגע העבירה פצע דקירה במותן שמאל אשר הצריך טיפול רפואי.

בית המשפט המחוזי נתן דעתו להיותם של המערערים קטינים בעת ביצוע העבירה והדגיש כי ככלל – נתון זה מקבל משקל מיוחד בענישה. לכך יש להוסיף את תסקירי שירות המבחן, שמתארים את המצוקה המשפחתית שממנה באו המערערים וכן כי השניים פרשו ממסגרת הלימודים בגיל צעיר. חרף זאת, בית המשפט המחוזי הבהיר כי בענייננו ישנה חשיבות רבה להעברת מסר מרתיע, על אף גילם הצעיר של המערערים. המעשים שבוצעו הינם חמורים מעצם אופיים – הנסיון לקטול חיים, בשל המניע הלאומני העומד בבסיסם, וכן לנוכח ההכנה המוקדמת וביצוע העבירות בצוותא.

2.

מתסקירו של מערער 2 עולה כי הוא מתקשה להפנים את חומרת העבירה ואינו לוקח אחריות על תוצאות התנהגותו בעבירה. התסקיר של מערער 1 חיובי יותר – הוא אמנם ממוקד במחירים האישיים והמשפחתיים שהוא משלם כתוצאה ממעורבותו בעבירות, אך נראה כי העונש שנגזר עליו מסייע לו להפנים את השלכות העבירה ולהבין את חלקו באירוע הדקירה.

3.

מלאכת גזר הדין ביחס לקטינים מורכבת היא. גיל הקטין מהווה לא רק שיקול לקולא, אלא אף נתון שמחייב שקילת מערך שיקולים שונה מהבגיר. די לציין כי עניינם של הקטינים מתנהל בבית משפט לנוער – על הייחוד של בית משפט זה, לרבות הוראות מיוחדות בסדרי הדין והדגשים שתופסים בו מקום מרכזי, כגון שיקום. לצד זאת, לא בכדי נאמר כי המלאכה מורכבת. בעבירות חמורות ניתן משקל גבוה יותר לשיקולי הרתעה, וזאת בפרט כאשר סוג העבירות מבוצע בתדיר על ידי קטינים.

בענייננו, וכך צוין בכתב האישום, המערערים עברו את העבירה על רקע לאומני. דהיינו, השניים יצאו לרצוח יהודי באשר הוא. במסגרת זאת, הם תקפו שני אנשים בניסיונם הכושל להוציא לפועל את מזימתם, ואף פגעו באחד מהם. נתון חשוב נוסף הינו כי העבירה בוצעה בעיר העתיקה בירושלים. שם, בשל אופיו הייחודי של המקום – לרבות מספר האנשים שעוברים בו מדי יום – התרחשו בשנים האחרונות מקרים לא מעטים של עבירות מהסוג והמניע המתואר.

בנסיבות אלו, ובהיעדר נתון המלמד כי מקרה זה הינו יוצא מן הכלל, יש מקום להחמיר, אם כי בדרגה פחותה בהשוואה למקרה שבו העבירה הייתה מבוצעת על ידי בגיר. בית המשפט המחוזי ערך מלאכת איזון בכך שגזר עונש זהה על שני המערערים. ההנמקה היא שבעוד מערער 1 צעיר בכשנה וחצי מחברו והוא היה בן 14 שנה ו-7 חודשים בעת המעשה, הוא הגורם אשר דקר בפועל את נפגע העבירה. בראיה כוללת של נסיבות העבירה, המעשה והעושה – ישנה הצדקה להחמיר בעונש כדי להרתיע את המבצעים בפועל ואת המבצעים בפוטנציה. בד בבד, ניתן משקל כנדרש לרכיב הקטינות של המערערים. על כן, התוצאה של 11 שנות מאסר בפועל מהווה עונש ראוי והולם. התוצאה ודאי אינה מחמירה באופן שמצדיק התערבות על ידי ערכאת הערעור.

4.

הערעור נדחה.