ע"פ 9737/06 פלוני נ. מדינת ישראל

השופט א' רובינשטיין:

א.

המערער הורשע על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט – כתארו אז – דר והשופטים שטמר ושיף) בתפ"ח 204/05, לפי הודאתו, בכתב אישום מתוקן בסדרה ארוכה של עבירות אינוס בנסיבות מחמירות, חטיפה לשם ביצוע עבירת מין, כליאת שווא, מעשה סדום, מעשים מגונים ופציעה בנסיבות מחמירות, וזאת בארבעה אישומים. על המערער נגזרו חמש וחצי שנות מאסר, מתוכן ארבע בפועל והיתר על תנאי שלא יעבור עבירת מין שהיא פשע תוך שלוש שנים מיום שחרורו, (בניכוי תקופות מעצר); כן חויב המערער בפיצוי חלקי של המתלוננת בסך 20,000 ₪.

ב.

עיקר האישומים הוא סיפור קשה, מזויע, שבו חבורת קטינים בני 14-13 פגעו פגיעות מיניות ואחרות קשות בקטינה בת גילם, בהיותם בכתה ח' בבית ספר יסודי.

(1) על פי האישום הראשון איימה קבוצת נערים והמערער בתוכם על המתלוננת כי יספרו להוריה שהיא "שוכבת" עמם, ובפחדה הלכה עמם לבית המערער, שם הוכנסה לחדר והדלת ננעלה. אחד הנערים ביקש כי תמצוץ את איבר מינו, היא התנגדה, המערער ואחרים החזיקוה בידיה וברגליה, ואחד הנערים – מי שביקש כי תמצוץ את איבר מינו – בעל אותה שלא בהסכמתה, ואחר כך החדיר אחר את אצבעותיו בכוח לאיבר מינה ופצע אותה בעוד בני חבורה אחרים מחזיקים בה, ומשראו דם זב מאיבר מינה שחררוה.

(2) לפי האישום השני חזר המעשה והמתלוננת הובאה על-ידי חבורה לבית המערער. לאחר שדלת חדרו ננעלה החלה לבכות ולהכות באגרופים בדלת. בשלב זה הוציא אחד הנערים אולר מכיסו ואמר לה "עכשיו תסתמי, חולירע", השכיבה והחדיר את איבר מינו לשלה, היא החלה מכה בו באגרופיה והאחרים – לרבות המערער – החזיקוה בידיה וברגליה עד שבא אותו נער על סיפוקו. אחר כך התחלפו ונער אחר בעל אותה ועשה בה מעשה סדום, ובהמשך עשה בה נער נוסף מעשה סדום, ועוד נער עשה בה מעשה סדום ובעל אותה. בהמשך שיפשף נער את איבר מינו באיבר מינה עד הגיעו לסיפוק; אז בעל אותה המערער, ואחר כך נער נוסף – בסך הכל שבעה נערים, שומו שמים.

(3) לפי האישום השלישי חזר מעשה דומה, ובו שוב, בחדרו הנעול של המערער, בעל אותה אחד הנערים שלא בהסכמה; אותו אחר כיבה בהמשך על רגלה סיגריה וגרם לה לכויה. בהמשך עשה כן אחר, שעה שהמערער ושני אחרים אוחזים בידיה וברגליה. כך עשה בה גם המערער, וכן אדם רביעי – בסך הכל ארבעה.

(4) לפי האישום הרביעי, בגומחה שבחצר בית המערער עיקם אחד מהם את ידה של המתלוננת עד שנפלה על הארץ, ואז החל קופץ עליה. אחר כך הפשיטה מבגדיה התחתונים וכן עשה לבגדיו שלו, וחיכך את איבר מינו באיבר מינה. המערער הביא סכין ומספריים ובעודה מוחזקת בידיה וברגליה גילח את שערות ערוותה, פשט את בגדיו התחתונים והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. אחד הנערים חתך בסכין הגילוח חתכים מעל כף ידה של המתלוננת ואחר כך בעל אותה שלא בהסכמתה, והוא הדין לנער נוסף, ואותו מי שקפץ מעליה בעל אותה בפי הטבעת.

(5) יצוין כי שאר הנאשמים בפרשה מנהלים משפט הוכחות שטרם תם.

ג.

(1) שירות המבחן לנוער הגיש תסקירים אחדים שתיארו רקע משפחתי קשה, עד לניסיון אבדני של אם המערער לאחר גירושיה. לא הוצבע על סטיה מינית של המערער, אך המערער הכחיש לעת ההיא את העבירות (התסקירים הוגשו בינואר-פברואר 2006, בשעה שכבר ב-8.12.05 חזר בו המערער מכפירתו והודה). נושא ההכחשה גם נדון בתסקיר. לא ניתנה המלצה, אף כי הובע חשש באשר להשלכות של מאסר.

(2) עוד הוגש לבית המשפט קמא תסקיר נפגע עבירת מין הנוגע למתלוננת – תסקיר מן הקשים מסוגו; אמנם ירידה בתפקודה החלה עוד לפני המעשים, אך לאחריהם באו נסיונות התאבדות, שבעקבותיהם באה התלונה; היה אשפוז פסיכיאטרי והיו בעיות אחרות. נאמר בגזר הדין כי "מעשי העבירה הסיטו את מסלול חייה, ופגעו בכל רבדי החיים האפשריים... הנזק ניכר במצבה הנפשי, החינוכי, ההתנהגותי והבריאותי... במעשיהם לקחו הנאשמים את השליטה על גופה, אמינותה ומצבה הכללי והותירו אותה מפורקת..." היא

חיה בבור שחור; קשה לדעת אם היא תבריא... היא זקוקה לשנים של ריפוי"; זאת בנוסף לסכומים גדולים לטיפול שמוציאה המשפחה.

ד.

בית המשפט קמא בגזרו את הדין, שקל את כל השיקולים הרלבנטיים, וציין בין השאר כי "על אף שבענישת קטינים יש חשיבות יתרה להליכי שיקום ושילוב בחברה, לא ניתן להתעלם משיקולי ענישה כמו גמול, לרבות הבעת הסלידה וההוקעה, וההרתעה"; לעניין זה צוטט מדברי בית משפט זה בע"פ 4890/01 פלוני נ' מדינת ישראל , פ"ד נו(1) 594, 602 (מפי השופטת – כתארה אז – ביניש), כי לגבי קטינים "בבחירה בין השיקום לבין ההרתעה או הגמול, עלינו לבחון ככל הניתן את האפשרות לשקם את הקטין העבריין, אך איננו יכולים להתעלם משיקולי ענישה אחרים ובהם ההרתעה או הגמול הנלמדים בין היתר, מחומרת העבירה... שומה עלינו לבחון הן את ה עבריין הקטין והן את ה עבירה שביצע (הדגשות במקור – א"ר)". בסופו של יום נגזר על המערער כמפורט מעלה.

ה.

(1) בהנמקת הערעור ובפנינו טען בא כוחו המלומד של המערער, שנדרש לכל שניתן היה לטעון, כי נסיבותיו האישיות הקשות של המערער, חלקו הקטן – כנטען – בעבירות, היותו בעת העבירות על גבול האחריות הפלילית, והיותו היחיד מן הנאשמים שהודה, כל אלה מצדיקים הקלה. הודגש כי למערער – שינוי "דרמטי" (כלשון הסניגור), בתהליך השיקומי; המערער, כך נטען, עבר כברת דרך של חרטה, נטילת אחריות ואמפטיה למתלוננת והוא אסיר למופת וגם אושרה לו חופשה. נטען כי רף הענישה בעבירות דומות לא היה חמור כפי שהוטל במקרה דנא; הסניגור טרח והציג דוגמאות לכך. עוד נטען, כי קבוצת הטיפול שהמערער משתתף בה בכלאו מסתיימת לפני מועד שחרורו והוא לא יקבל איפוא כל טיפול בתקופה מאסרו האחרונה אם לא יזכה להקלה עתה.

(2) עיינו בתסקיר עדכני של שירות המבחן לנוער. נמסר כי רוב הזמן תפקודו של המערער בבית הסוהר יציב וחיובי, והוא משתלב בפעילויות טיפוליות וחינוכיות. לאחר שתחילה מיאן להשתתף בקבוצה טיפולית לעברייני מין, הצטרף אליה לפני כארבעה חודשים. טיפול זה עשוי להימשך כשנה וחצי מאז ראשיתו. לפי התרשמות העובד הסוציאלי מדובר ב"נער חיובי בסך הכל, שבמהלך שהותו בכלא לא היו לו התנהגויות חריגות. מדובר בנער חלש אופי ונגרר העובר תהליך של העצמה בכלא". המערער מקיים קשר עם אמו ופחות עם אביו. התסקיר אכן מסתיים באמירה, כי יש עתה אצל המערער חרטה, אמפטיה למתלוננת וקבלת הדין: "נראה כיום שעובר תהליך טיפולי משמעותי אשר מפיק ממנו על מנת לעזור לעצמו ולהבין מה קרה באירועי העבירה". בפנינו ציינה באת כוח שירות המבחן, כי אכן חל שינוי בנטילת האחריות ובהשתתפות בטיפול קבוצתי, שיש לו משמעות רבה. שירות המבחן לא ראה להביע דעה באשר להתערבות בעונש.

(3) בא כוח המדינה ציין כי אכן רמת הענישה שהושתה בתיק דנא גבוהה ככל שהמדובר בקטינים, אבל יש לזכור את היות המעשים חמורים ומזעזעים, המערער אף היה עד עוין במשפטם של האחרים. צוין גם כי מועד שחרורו המינהלי של המערער (אם יזכה לשחרור על תנאי) הוא 23.5.08, קרי, נותרת תקופה המתאימה לטיפול כזה שהשתלב בו המערער.

ו.

(1) שקלנו ואין בידינו להיעתר לערעור. חומרתם היתרה של המעשים, במקרה דנא, מכריעה את הכף. תיארנו לעיל את עיקרי העבירות; הן מדברות בעדן. תיארנו את מצבה של המתלוננת – ואף הוא מדבר בעדו. כדברי המשורר נתן אלתרמן בשירו "לאן נוליך את החרפה" בתוך שירים שמכבר "לנשכחים ירוח ולחיים ירפא, אבל לאן נוליך את החרפה?". גם מי שמעוניין בכל לבו בשיקום ובטיפול כמצוות חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) תשל"א-1971, לא כל שכן קטינים בגיל 14-13, אינו יכול שלא ליתן במקרה זה עדיפות – במובן הענישה – לשיקולי ההרתעה והגמול. חומרת העבירות גדולה עד מאוד, ואילו בבגירים עסקנו, היה מדובר בסדרי גודל של ענישה המתבטא במכפלות העונש שנגזר כאן. בשל קטינות המערער נגזר עונש שגם אם הוא חמור יחסית במדרג ענישתם של קטינים, אינו חמור ביחס לעוצמת העבירות. לכן גם אין מקום להתערבותנו; בית המשפט קמא נזקק לדברי הנביא "הכסדום היינו לעמורה דמינו" ( ישעיהו א', ט'). אנו נוסיף מדברי התורה שעלו בפנינו בדוננו בתיק, והזכירם גם בא כוחה המלומד של המדינה, ועניינו אונס (בנסיבות שונות במקצת), "כי כאשר יקום איש על-רעהו ורצחו נפש, כן הדבר הזה" ( דברים כ"ב, כ"ו). המערער התקשה בעבר ליטול אחריות על מעשיו, שגם אין לומר כי היו משניים בכלל החבורה; הוא פתח את דלתות ביתו בפני החבורה אך הדלת ננעלה בפני המתלוננת בבקשה לצאת; הוא "נע" בין הכחשה להודאה, בין מול שירות המבחן, בין מול בית המשפט במשפטו שלו והן בגירסתו במשפט חבריו, גם אם היתה לפני שנה, "הן ולאו ורפיא בידיה" – "כן ולא ורפוי בידו" (בבלי שבת ק"ג א'). לשינוי שאנו מקוים כי חל במהלך מאסרו צריך שתיוודע משמעות, גם כדברי בא כוח המדינה, משיישקל שחרורו על תנאי בבוא העת, מבלי שנקבע מסמרות.

(2) עיינו בפסיקה שטרח בא כוח המערער להציג. כאמור, ככל שהמדובר בקטינים אכן הוצב במקרה דנא רף גבוה, ובמקרים אחרים נגזרו גם עונשים נמוכים יותר. אך כבר נאמר יותר מפעם, כי נסיבות העבירה הן בעלות משמעות רבה, ובמקרה זה היו הנסיבות בדרגת חומרה גבוהה במיוחד, מעוררת סלידה ושאט נפש, ותוצאותיה בנפש המתלוננת קשות. לכך היה מקום ליתן ביטוי בעונש.

(3) ועוד, ככל שהתרשמנו מקביל מועד סיומו של הטיפול בו מצוי המערער, בעוד כשנה מעכשיו, למועד האפשרי של שחרורו המינהלי, אם יזכה בו, ויש בכך התאמת זמנים ראויה. מבקשים אנו איפוא לעודד את המערער להתמיד בדרך בה החל ללכת במסגרת מאסרו; הצלחה בכך עשויה להועיל לו – כאמור –

לכשיישקל עניינו לשחרור מוקדם. בראש וראשונה, הליכה בדרך טובה יותר תסייע לו בהמשך חייו.

(4) איננו נעתרים איפוא לערעור.