ע"פ 9813/01 משה אחיעם נ. מדינת ישראל

השופט א' מצא:

בשל גרימת חבלה ממשית למתלונן הואשם המערער לפני בית המשפט המחוזי בגרימת חבלה בכוונה מחמירה, בניגוד לסעיף 329 לחוק העונשין. לקראת סיום פרשת הראיות במשפטו, ובהתאם להסדר-טיעון עם התביעה, תוקן כתב האישום והמערער הורשע, על יסוד הודייתו בעובדות המוסכמות, בגרימת חבלה בנסיבות מחמירות, בניגוד לסעיפים 333 ו335-(א)(1) לחוק. בשל הרשעתו בעבירה האמורה נידון המערער לשלושים חודשי מאסר, מחצית התקופה לריצוי בפועל. כן חויב לשלם למתלונן פיצוי בסך 5,000 ש"ח. הערעור שלפנינו מופנה נגד חומרת עונש המאסר הממשי.

העובדות בתמצית: המערער נהג מכונית בירושלים. מונית שנעצרה לפניו, לצורך הורדת נוסעים, עיכבה אותו בדרכו. המערער יצא ממכוניתו ופנה לעבר המונית. נהג המונית (המתלונן) יצא אף הוא מרכבו. המתלונן הצטייד במיכל של גז מדמיע, ואז מיהר המערער למכוניתו ונטל מתוכה אלה. המתלונן בעט ברגלו של המערער, ובתגובה לכך חבט המערער באלה שבידו ברגלו של המתלונן. המתלונן הגיב בהתזת גז מדמיע לעבר פניו של המערער, ובתגובה לכך הניף המערער את אלתו וחבט בה, פעמים מספר, על ראשו של המתלונן. כתוצאה מן המהלומות נגרמו למתלונן חבלות ממשיות בראשו ובחלקי גוף נוספים. הוא אושפז במשך ימים אחדים ונזקק לטיפול רפואי.

בזמן האירוע היה המערער כבן 37. הוא נשוי, אב לשישה (אחד מהם מנישואיו הראשונים) ומטופל גם בשלושת ילדי אשתו מנישואים קודמים. בנעוריו ובשנות בחרותו נזקפו לחובתו הרשעות בעבירות מסוגים שונים, בכללן עבירות אלימות. כן התמכר לצריכת סמים. בשל שתיים מהרשעותיו אף ריצה עונשי מאסר בפועל. את המעשה נשוא הרשעתו הנוכחית ביצע לאחר כשמונה שנים שבהן לא נזקפה לחובתו כל מעורבות פלילית. בתסקיר מבחן, שהוגש לבית המשפט המחוזי, צוין, כי לאחרונה השתלב בתכנית טיפולית לנפגעי סמים וכי הוא נמצא בעיצומו של תהליך טיפולי חיובי. בתסקיר המשלים, שהוגש על-ידי שירות המבחן לקראת הדיון בערעור, נמסר, כי המערער נטש את המסגרת הטיפולית וחזר לשימוש בסמים; אלא שביום 4.2.02 התקבל למרכז לגמילה "שביל החיים", שם הוא מצוי בשלבי טיפול ראשוניים.

בקביעת עונשו של המערער ייחס בית המשפט המחוזי משקל לחומרת העבירה ולעברו הפלילי. עם זאת, לא התעלם מנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער. כן היה ער לעובדה, שהמערער חבט באלה בראשו של המתלונן רק לאחר שזה התיז לעברו גז מדמיע; אך, כדברי בית המשפט, "לא ניתן לקבל תגובה אלימה בהיקף כזה, הכוללת פגיעה במתלונן בראשו, בנסיבות כה מיותרות, כמו ריב על מעבר בכביש". הענשת המערער במאסר בפועל התחייבה, לדעת בית המשפט, גם מהתגברות תופעות האלימות והבריונות בחברתנו; ובהתייחסו למאמציו של המערער להשתקם ציין בית המשפט, כי נטילת אחריות מצד המערער למעשיו, שתתבטא גם בריצוי עונש הולם, אף תועיל לשיקומו.

בערעורו על גזר הדין טען הסניגור, כי בהטילו על המערער עונש מאסר בפועל לא התחשב בית המשפט, כראוי, בנסיבותיו המשפחתיות המכבידות, בעובדה שבמשך תקופה ארוכה עלה בידי המערער להתרחק מן העבריינות ובמאמציו של המערער לחזור ולהשתקם. לטענת הסניגור, שגה בית המשפט בכך שראה במעשהו של המערער חלק מן התופעה הכללית של אלימות ובריונות, ובכך שזקף לחובתו את עברו הפלילי, אף שבמעשה נשוא הרשעתו כשל המערער במה שתיאר הסניגור כ"התגוננות מופרזת" מפני תקיפתו של המתלונן. כן שגה בית המשפט, לטענתו, בהנחה כי מאסרו של המערער עשוי אף להועיל לשיקומו.

דין הערעור להידחות. המערער ביצע עבירת אלימות חמורה ביותר. מריבות בין נהגים על זכות השימוש בדרך, ההופכות לא פעם לתגרות אלימות, מהוות תופעה רווחת ומדאיגה. המקרה שלפנינו, על-פי נסיבותיו, אינו חריג לתופעה כללית זו אלא מהווה חלק ממנה; שהלוא אלמלא יצא המערער ממכוניתו, במטרה לבוא חשבון עם המתלונן שעצר את מוניתו ובכך חסם את דרכו, האירוע כלל לא היה מתרחש. אמנם נכון שאף המתלונן נהג באלימות, בכך שבעט ברגלו של המערער ואף התיז גז מדמיע לעבר פניו. אך היו אלו תגובותיו המתלהמות של המערער, שמיהר להנחית את אלתו על רגלו של המתלונן ואחר-כך חבט בה על ראשו מספר פעמים, שהעצימו את חומרתה ואת תוצאותיה של התגרה חסרת הפשר. על-פי חומרת מעשהו, ולנוכח עברו הפלילי, ראוי היה המערער להטלת עונש חמור יותר. אלא שבית המשפט המחוזי ייחס משקל לנסיבותיו המשפחתיות של המערער ולמאמציו לתקן את דרכו. מטעם זה החליט להסתפק בהטלת עונש מאסר מתון יחסית; תוך שסבר, שאם ישכיל המערער להפיק לקח ראוי מעונש זה, יהיה בכך גם כדי להועיל לשיקומו. על כל פנים, טענותיו של הסניגור לא שכנעונו כי בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו של המערער יתר על המידה. כן לא שוכנענו, כי קבלת המערער, לאחרונה, למרכז לגמילה מסמים יכולה להשפיע על ההכרעה בערעור.

אשר על כן החלטנו לדחות את הערעור.

ש ו פ ט

השופטת ד' דורנר :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

השופטת ד' ביניש :

אני מסכימה.

ש ו פ ט ת

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' מצא.