ע"פ 9883/09 אליהו חיים נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

באחד מימיו של חודש אפריל 2009, נסע המערער עם רכבו בעקבות רכב אחר בו נהג המתלונן. משניסה המערער לעקוף את הרכב שלפניו, בלם המתלונן את רכבו וכתוצאה מכך פגע בו רכבו של המערער. בשלב זה ניגש המערער לכיוון המתלונן, וזה מחשש כי יבולע לו המשיך בנסיעה. אולם המערער לא הרפה ממנו, נסע בעקבותיו, נגח עם רכבו ברכב האחר, וניסה לעקוף אותו ולחסום את דרכו. בשלב כלשהו הזעיק המערער אף את חברו (ישי שבו) שהגיע עם טנדר, וגם הוא הצטרף למרדף אחר המתלונן, תוך שהמערער שב ונוגח ברכבו. לבסוף, נאלץ המערער לעצור ונעל את דלתות הרכב. או אז נטל המערער אלת עץ וניפץ עמה את השמשה שליד הנהג, וכתוצאה מכך נחבל המתלונן בשתי ידיו.

המערער הודה בכל אלה, ובעקבות כך הורשע בעבירות של סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה, חבלה במזיד ברכב, תקיפה הגורמת חבלה ואיומים. על כל אלה דן אותו בית המשפט המחוזי ל-50 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסך 1,000 ש"ח והוא חויב לפצות את המתלונן בסכום של 3,000 ש"ח.

המערער משיג בפנינו על העונש תוך שהוא נסמך על אלה: היה זה המתלונן שגרם בבלימתו הפתאומית לתחילתם של האירועים; יתרה מכך, הוא נמלט מהזירה ומנע מהמערער את האפשרות לקבל את פרטיו; המערער היה נתון באותו לילה במצב נפשי קשה עקב מחלתה של אמו שהיתה מאושפזת בבית חולים; הוא הודה בעובדות והביע חרטה; גם שירות המבחן סבר כי יש להעדיף את הפן הטיפולי על הפן העונשי.

גם בהנחה שהמתלונן חטא בנהיגה רשלנית, עדיין מוטל לפתחו של המערער האשם להסלמה החמורה אותה יזם. הוא דלק אחר רכבו של יריבו, נגח בו פעם ועוד פעם, ודעתו לא נתקררה עד שטרח והזעיק את חברו כדי שיסייע לו ללכוד את המתלונן. אולם גם בכך לא הסתפק המערער, ובמהלומות אלה ניפץ את שמשת רכבו של יריבו, ולא שעה לבכיו של זה שביקש לחוס עליו. התנהגותו של המערער הוגדרה על ידי בית משפט קמא כבריונית, והגדרה זו מקובלת עלינו. למרבה הדאבה, התנהגות זו אינה חריגה במקומותינו, ולפיכך ענישה מכבידה נתבקשה לא רק להרתעת היחיד, שעברו הפלילי אינו מדבר בשבחו, אלא גם להרתעת הרבים. בנסיבות אלו לא מצאנו כי הוכחה בפנינו עילה להתערב בגזר הדין, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור.