ע"פ 9917/02 אכרם זהרה נ. מדינת ישראל

השופט א' א' לוי:

1.

בסוף שנת 2001 נעתר המערער להצעתם של שנים אחרים – מאלק בכיראת ואיסמעיל עפאנה, להצטרף לחוליה שהקימו וששמה לה למטרה לבצע פיגועים בישראל.

על פי הנטען בכתב-האישום, נפגשו חברי החוליה מספר רב של פעמים כדי לעבד תוכניות כיצד להוציא אל הפועל את זממם. בין היתר, הם התכוונו לרצוח חבלן משטרתי, לחטוף את נשקו ולגנוב את רכבו. בהמשך, תכננו המערער וחבריו לירות לעבר שני חיילים בשכונת ארמון הנציב בירושלים, ולצורך כך הם אף הקדימו וביצעו אימוני ירי. כוונתם לפגוע בחיילים סוכלה לבסוף, הואיל וכאשר הגיעו לזירה לא מצאו שם את מי שהיו אמורים להיות קורבנותיהם.

2.

בגין עובדות אלו הורשע המערער, לאחר שמיעתן של ראיות, בשתי עבירות של קשירת קשר לבצע פשע וניסיון לרצח, עבירות לפי סעיפים 499(א) ו-305(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהמשך נדון המערער ל-16 שנות מאסר. להשלמת התמונה נוסיף, כי מאלק נדון ל-19 שנות מאסר, ואיסמעיל ל-18 שנות מאסר. ערעורים שהגישו שניים אלה, נדחו.

3.

בעת שהוגש הערעור בחודש נובמבר 2002 הוא כוון גם כנגד ההרשעה, אולם משהוגשו נימוקי הערעור בחודש מרץ 2004, התברר כי השגותיו של המערער מכוונות כנגד העונש בלבד. נטען, כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער יתר על המידה, בין היתר, משום שעבירות הקשר נכללות בעבירה של ניסיון הרצח. כן נטען, כי לא ניתן משקל ראוי להודאת המערער בעובדות, ולכך שמדובר במי שעומד לראשונה בחייו לדין, וממילא גם נושא במאסר ראשון. עוד נטען, כי בגזר הדין לא ניתן ביטוי הולם לפער הקיים בין המערער לשותפיו בכל הנוגע להיקף פעולתם האסורה וחומרתה.

4.

המערער החליט, מדעת ומרצון, להצטרף לחוליה אשר שמה לה למטרה לפגוע באזרחי ישראל ממניעים לאומניים, ואם בסופו של יום לא גרמה פעילותם נזק, לא היה זה משום חרטה שתקפה את השלושה. לשיאם הגיעו חברי החוליה כאשר היו אך כפסע מפגיעה בשני חיילים אשר היו מוצבים אותה עת כדי לשמור על גן ילדים. המערער וחבריו הגיעו לזירה ערוכים ומוכנים לבצע את זממם ולאחר שביצעו אימוני ירי, ולמרבה המזל נעדרו החיילים משם באותו יום.

הנה כי כן, עניין לנו עם מערער שסכנתו אינה טעונה הוכחה, ומפניו מצווה בית המשפט להגן על הציבור. אכן, המערער לא היה זה שהקים את החוליה ולא זה שהנהיג אותה, אולם מרגע שהצטרף אליה היה שותף מלא לתכנון ולביצוע החלקי של חבריו. למרבה הדאבה, מעשים מסוג זה שוב אינם נחלתם של יחידים, ורבים הם אלה המתכננים לפגוע בישראלים על רקע הסכסוך הנמשך באזור. כדי לצמצם את ממדיה של תופעה זו יש לנקוט נגד מבצעיה בענישה קשה, וכך עשה בית המשפט המחוזי. עם זאת, ומבלי להקל ראש בחומרת מעשיו של המערער, החלטנו ללכת לקראתו קמעא, ואנו עושים זאת בעיקר משום שחלקו בפרשה אכן קטן מזה של שותפיו, וכן עקב היותו אזרחי ירדני שעם תום ריצוי עונשו הוא עתיד להיות מגורש מישראל, ועל כן סכנתו פחותה.

בהתחשב בכל אלה אנו מקבלים את הערעור, ואת עונש המאסר בו ישא המערער בפועל אנו מעמידים על 14 שנים. יתר חלקי גזר דינו של בית המשפט המחוזי יעמדו בעינם.